מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא ניכוי מקצבת נכות מביטוח לאומי עקב תאונת דרכים: השאלה אשר בפני הינה האם רשאי הנתבע - המוסד לביטוח לאומי (להלן : "הנתבע" או ה"מוסד") לזקוף את הפיצויים שקיבל התובע מחברת הביטוח על חשבון גמלת נכות הכללית לה זכאי התובע, בהתאם להוראת סעיף 329 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: "החוק"). רקע התובע יליד 1965, נפגע בתאונת דרכים ביום 14.09.1992. ביום 07.12.1992 הגיש התובע למוסד תביעה לקצבת נכות כללית, וביום 29.1.93 נקבעה לו נכות רפואית זמנית בשיעור של 94% ודרגת אי כושר זמנית בשיעור 100%. ביום 2.2.1994 נערך לתובע אבחון רפואי נוסף ונקבעה לו נכות זמנית בשיעור 50% החל מיום 1.7.1993. כן נקבע כי החל מיום 1.10.1993 אין לתובע נכות אורתופדית. לתובע נקבעה דרגת אי כושר בשיעור של 75% החל מיום 1.10.1993 ועד ליום 1.1.1995. באבחון רפואי נוסף שנערך לתובע ביום 9.9.1996 נקבע לו נכות רפואית צמיתה בשיעור של 50%, החל מיום 1.2.1996 ונקבעה לו דרגת אי כושר בשיעור 75% החל מיום 1.2.1996. התובע קיבל קצבת נכות כללית מיום 15.12.1996 (90 יום מתאריך קובע- 14.9.1992) ועד ליום 30.6.2002. התובע הגיש כנגד חברת הביטוח- מבטחת הרכב תביעת נזקי גוף בבית המשפט המחוזי בנצרת בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975 (ת.א. 452/92). בפסק הדין נקבע כי לתובע מגיעים פיצויים בגין תאונת הדרכים בסך של 920,273 ₪, בניכוי תשלומים תכופים ששולמו לתובע בסך של 26,442 ₪ וקצבאות אשר המוסד לביטוח לאומי שילם המוסד לתובע כולל קצבאות עבר ועתיד מהוון בסך של 587,800 בערכי ספטמבר 1999, ובסה"כ 306,111 ₪. הנתבע שבפני לא היה צד לתביעה זו. ביום 22.5.2000 פנה התובע אל הנתבע בתביעה לקביעת נכות כללית- בדיקה מחדש. הנתבע החליט כי אינו מתכוון לבדוק את התובע מחדש. התובע ערער על החלטתו זו של הנתבע בבית הדין האזורי לעבודה בחיפה (תיק בל 3856/00). לאחר מכן מחק התובע תביעתו והודיע כי יגיש תביעה נוספת לנתבע לבדיקה מחדש. ביום 08.01.02, הגיש התובע תביעה נוספת לקצבת נכות כללית. ביום 04.07.02 נקבע כי לתובע נכות בשיעור 0%. התובע ערער לבית המשפט העליון (ע"א 1992/00) כנגד החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת בת.א. 452/92. לאחר שהתובע הצהיר בבית המשפט העליון כי תביעתו לקבלת נכות כללית נדחתה על ידי המוסד וכי אין בכוונתו לערער על החלטה זו, ניתן ביום 01.09.02 פסק דינו של בית המשפט העליון במסגרתו ניתן תוקף של פסק דין להסכמות הצדדים, לפיהן מסכום הפיצויים שקיבל התובע מחברת הביטוח לא יופחת סכום כלשהו בגין קצבאות עתידיות, אלא ינוכו רק הסכומים אותם קיבל התובע בפועל מהנתבע בצרוף הפרשי הצמדה וריבית (להלן: "הסדר הפשרה"). בשנת 2003 שולם למוסד סכום של 297,554 ש"ח על ידי חברת הביטוח בגין קצבאות ששילם המוסד לתובע בשל תאונת הדרכים מיום 14.09.1992 ועד ליום 28.6.2002. סכום זה מהווה 80% מסך הגמלאות ששולמו לתובע בגין התאונה, בסך של 371,942 ₪. ביום 1.6.2003 הגיש התובע תביעה חוזרת לקביעת נכות כללית, וביום 26.12.2003 נערך לתובע אבחון רפואי ונקבעה לו נכות רפואית בשיעור 10% מיום 1.8.2002. התובע הגיש ערר על החלטה זו. ועדה רפואית לעררים מיום 3.2.2004 דחתה את הערר והותירה את החלטת הדרג הראשון על כנה. ביום 22.12.2005 הגיש התובע תביעה חוזרת לקביעת קצבת נכות כללית, וביום 16.2.2006 נערך לתובע אבחון רפואי נוסף בו נקבע כי לתובע נכות רפואית בשיעור 20% מיום 1.8.2002. ביום 13.12.2006 הגיש התובע תביעה חוזרת לקביעת נכות כללית וביום 12.3.2007 קבעה הוועדה הרפואית כי לתובע 10% נכות רפואית החל מיום 1.2.2005 לפי סעיף 34(ב) לתקנות. ערר שהגיש התובע התקבל וביום 5.6.2007 ועדה רפואית לעררים קבעה לתובע 50% נכויות זמנית מיום 1.6.2007 ועד ליום 31.5.2009 לפי הפירוט הבא: 10% שינויים ניוונים במרפק לפי ס' 35(1) (ב) לתוספת לתקנות תקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז- 1956 (להלן: "התקנות"); 30% בגין מצב אחרי חבלת ראש עם דימום וירידה קוגניטיבית לפי סעיף 29 (11) מותאם לסעיף 34(ד) לתוספת לתקנות. 20% בגין שינויים בהתנהגות עקב חבלת ראש לפי סעיף 34(ג) לתוספת לתקנות; 10% בגין שינויים בהתנהגות לפי סעיף 34(ב) לתוספת לתקנות. כן נקבעה לתובע דרגת אי כושר בשיעור 75% מיום 1.6.2007 ועד ליום 31.5.2009. ביום 29.8.2008 נשלחה לתובע הודעה בדבר זכאותו לקצבת נכות כללית, מיום 1.2.2008, שעה שהתשלום עבור התקופה מיום 1.6.2007 ועד ליום 31.1.2008 הוקפא לצורך בחינה מחודשת. במכתבו מיום 16.4.2008 הודיע הנתבע לתובע, כי הוחלט לשלול זכאותו לקצבת נכות כללית החל מיום 1.2.2007 בהתאם לסעיף 329 לחוק, הואיל והנכות הרפואית ודרגת אי הכושר שנקבעו לתובע נגרמו עקב תאונת הדרכים בגינם קיבל התובע פיצויים מחברת הביטוח. כן נתבקש התובע להסדיר חובו אצל הנתבעת בסך של 7,305 ₪ בגין קבלת קצבת נכות כללית ביתר החל מיום 1.2.007. בעקבות החלטת הדחייה מיום 16.4.2008, הגיש התובע תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה (בל 1869/08). בפסק דינו מיום 23.9.2009 קבע בית הדין כי הנתבע רשאי היה לנכות מקצבת הנכות הכללית של התובע סכומים בגין פיצויים שקיבל מחברת הביטוח ע"פ פסק הדין והסכם הפשרה ולפיכך נדחתה התביעה. על פסק דין זה הגיש התובע ערעור אל בית הדין הארצי לעבודה (עב"ל 588/09). בפסק דינו מיום 24.11.2011, קבע בית הדין הארצי כי תביעת התובע כנגד החלטת הנתבע בדבר הפעלת סעיף 329 אינה בגדר סמכותו, ובנסיבות אלו הורה על העברת התביעה אל בית משפט זה. מכאן התביעה שבפני. בהתאם להסכמת הצדדים, לא נשמעו ראיות בתיק והצדדים הגישו סיכומיהם בכתב בשאלה השנויה במחלוקת.   טענות הצדדים   לטענת התובע, החלטת הנתבע להפחית את הקצבה במלואה ניתנה שלא כדין וללא ביסוס משפטי ועובדתי. התובע מפנה לחוות דעתו של המגשר עו"ד כרמלי, שניתנה במסגרת הערעור שהתנהל בבית הדין הארצי לעבודה. חוות הדעת קבעה כי משפוצה הנתבע ע"י המזיק מכוח עילת השיפוי העומדת לו ע"פ סימן ד' לפרק י"ד לחוק, תמה זכותו למצות בשנית את עילת השיפוי מכוח הסימן הנ"ל לחוק הביטוח הלאומי. חוות הדעת אף המליצה לנתבע לשקול ביטול זקיפת הפיצויים שקיבל התובע על חשבון קצבאות הנכות הכללית המגיעות לו בעקבות תאונת הדרכים מיום 14.9.1992, שבעקבותיה הוחמר מצבו של התובע לאחר פשרה עם המזיק. התובע טוען כי בית הדין הארצי קיבל את עמדתו ופרשנותו של עוה"ד כרמלי ואף המליץ לנתבע מפורשות להסכים לקבלת הערעור. התובע דוחה את טענה לפיה הוא פעל בניגוד להתחייבות בבית המשפט העליון שלא לערער על החלטת הוועדה הרפואית. לעניין זה מציין התובע כי הוא לא ערער על החלטת הועדה מיום 4.7.2002 והיא נותרה על כנה במשך כחמש שנים. לטענתו בשום מקרה לא ניתן היה לחייב אותו שלא לשוב ולפנות בתביעה מחודשת אם מצבו יוחמר. התובע מציין כי תביעתו הראשונה לאחר מתן פסק הדין בערעור הייתה כעבור כשלוש שנים וגם היא נדחתה משנקבע כי ההחמרה במצבו העמידה את נכותו על שיעור של 10% בלבד, ורק במסגרת תביעה נוספת מחודש 7/06 התקבלה תביעתו. התובע מציין כי מעיון בפרוטוקולי הוועדות השונות לאורך השנים עולה כי מצבו משתנה מעת לעת ולכן מוצדק מבחינתו לשוב ולפנות לנתבע בתביעה מחודשת . לטענתו של התובע לא הוכח קשר סיבתי כלשהו, לא עובדתי ולא משפטי, בין מצבו של התובע כעת לבין התאונה. לטענתו אין בהחלטות הוועדה מיום 5.6.2007 ומיום 29.2.2008 התייחסות לתאונה מיום 14.9.1992. לטענתו, העובדה שבמשך יותר מחמש שנים מאז הופסקה קצבת הנכות הכללית שקיבל, נקבע כי הוא סובל מנכות שאינה מזכה אותו בקצבת נכות כללית, מנתקת כל קשר סיבתי בין הנכות שנקבעה לו על ידי ועדת הערר האחרונה לבין התאונה משנת 1992. אינדיקציה נוספת להעדר קשר סיבתי משפטי ועובדתי בין התאונה לבין מצבו העכשווי של התובע ניתן, לטענת התובע, למצוא בשוני בין סעיפי הליקוי שנקבעו לו בתקופה שמיום התאונה ועד לחודש 6/02 לבין סעיף הנכות הנפשית/נוירולוגית שיוחס לתובע במסגרת הוועדה מיום 5.6.2007. לטענת התובע, משמעות החלטת הנתבע היא כי התובע לעולם לא יוכל עוד להיות זכאי לקבל קצבת נכות כללית וקביעה זו אינה הגיונית ואינה עומדת במבחן הסבירות. בהסתמכו על החלטות הנתבע, התובע שינה מצבו לרעה משהפסיק להתייצב ולהירשם בשירות התעסוקה לצורך קבלת קצבת הבטחת הכנסה. התובע טוען עוד כי הנתבע לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח את הקשר הסיבתי לצורך הפעלת ס' 329 לחוק. התובע דוחה את ניסיונות הנתבע לייחס לו פעולות בחוסר תום לב. לטענתו של התובע, עצם עמידתו על בדיקתו המחודשת אשר קבעה לו 0% נכות, בטרם יינתן פסק דין סופי בערעור שהגיש נבעה מחשש כי ביצוע הבדיקה ידחה לאחר סיום ההליכים מול חברת הביטוח, שכן לטענתו הפחתת הנכות לאחר סיום ההליכים מול חברת הביטוח הייתה מעמידה אותו בפני שוקת שבורה, ללא כל יכולת לתבוע מהנתבע או מחברת הביטוח את הניכוי שבוצע בגין הגמלאות העתידיות. לטענת הנתבע הוא הפעיל בעניינו של התובע את סעיף 329 לחוק כדין. לטענתו קצבאות הנכות הכללית שקיבל התובע החל מיום 1.2.2007 ניתנו לו ע"פ דרגת הנכות הרפואית ודרגות אי הכושר שנקבעו לו, אשר נגרמו עקב תאונת הדרכים אשר בגינה קיבל פיצויים מחברת הביטוח. הוועדה הרפואית לעררים מיום 05.06.07 קבעה לתובע לפחות 44% נכות משוקללת בגין ליקויים הקשורים בתאונה. שיעור זה עובר את הסף הנדרש לצורך בחינת אי כושרו לעבוד. גם דרגת אי הכושר מיוחסת למצבו הנפשי של התובע אשר ברובו קשור לתאונה. לפיכך, נכותו מיום 01.06.07 קשורה בקשר סיבתי הדוק לתאונה, והפחתת הגמלה על פי סעיף 329 במלואה נעשתה כדין. לטענת הנתבע יש לדחות את טענת התובע לפיה מדובר בנכות חדשה, זאת מכיוון שאת תביעתו לנתבע מיום 13.12.06 הגיש בגין החמרת מצב. לטענת הנתבע טענות אלו נגועות בחוסר תום לב מצדו של התובע. לטענתו נוצר מצב בו מקבל התובע פיצוי עבור נכותו לשנים הבאות מחברת הביטוח וכן מקבל קצבאות מהנתבע עבור אותו הנזק, דבר אשר אותו ביקש המחוקק למנוע בחוקקו את סעיף 329 לחוק. לטענת הנתבע, מכיוון שמדובר בתביעות לקצבת נכות כללית- החמרת מצב, הרי שעצם הגשת התביעה במסגרת הליך של החמרת מצב מעידה כי התובע עצמו קושר בין נכותו בעת הגשת הבקשה להחמרת מצב לבין מצבו הראשוני מפאת תאונת הדרכים. לטענת הנתבע, תשלום חברת הביטוח לנתבע הינו החזר הכספים עבור גמלאות ששולמו לתובע עד ליום 28.06.02 בצירוף הצמדה. לטענתו, שיפוי זה אינו נוגע לתשלומים שאמורים להיות משולמים בגין תקופה מאוחרת למועד זה בגינם זכאי הנתבע לשיפוי ובגינם קיבל התובע פיצוי מחברת הביטוח. לטענת הנתבע, דין תביעה להחמרה לגבי מצב עתידי דינה כערעור על מצב שנקבע לצמיתות ומשסטה התובע מהתחייבותו בבית המשפט העליון ועל מנת למנוע כפל פיצוי מהמבוטח, בדין הפעיל הנתבע את סעיף 329 לחוק. כן לטענתו, הוא היה זכאי לפעול מכח סעיף 328 לחוק בנסיבות בהן התובע מנע את אפשרות מימוש זכותו של הנתבע לשיפוי בגין גמלאות עתיד. הנתבע טוען עוד כי התובע הציג מצג שווא בפני הוועדות הרפואיות. לעניין זה מפנה הנתבע להחלטת הוועדה הרפואית מיום 4.7.2002 אשר החליטה להפחית את נכות של התובע ל 0% בגין התחזות מצדו של התובע, בעוד שבהחלטת הועדה מיום 5.6.2007 אשר התכנסה בעקבות תביעתו של התובע מיום 13.12.2006 להעלאת אחוזי הנכות, נקבע כי התובע משתף פעולה עם הוועדה. הנתבע אינו מקבל את מסקנות חוות דעת המגשר עו"ד כרמלי שניתנה במסגרת ההליך בבית הדין הארצי לעבודה. לטענתו פסקי הדין עליהם מסתמך עו"ד כרמלי בחוות דעתו, שונים ברמה העובדתית ואינם מהווים הלכה מחייבת. לטענתו קביעה לפיה הנתבע אינו יכול לפעול כנגד הניזוק בהתאם לסעיף 329 שעה שפעל כנגד המזיק בהתאם לסעיף 328, זאת גם אם שופה באופן חלקי, מתייחסת לשיפוי לפי ההסכם בין הנתבע לחברות הביטוח שבו בהגדרה לא מקבל הנתבע שפוי מלא מחברת הביטוח. במקרה כזה אין הנתבע רשאי לפנות לניזוק לצורך השלמה לפי סעיף 329 ופרשנות אחרת תוביל למצב בו הניזוק יפוצה מעבר לנזק שנגרם והנתבע יפצה מעבר לנזק שנגרם. הנתבע מפנה לתיקים דומים בהם נקבע כי בנסיבות דומות הפעיל הנתבע כדין את זכות הזקיפה לפי סעיף 329 לחוק. בתגובתו לסיכומי הנתבע חזר התובע למעשה על טענותיו בסיכומיו, תוך שהוא מציין כי פסקי הדין אליהם הפנה הנתבע בסיכומיו, שונים מענייננו שכן שם הפרו הזכאים לגמלה התחייבויות מפורשות מצידם שלא לפנות כלל אל המוסד ואף הצהירו הצהרות כזב בנושא. לטענתו, ס' 329 לחוק בא לפתור מצב בו מקבל הניזוק פיצוי מלא מהמזיק ורק לאחר מכן פונה אל המוסד בתביעה לקבלת גמלאות, בעוד שבענייננו הפניה למוסד אף קדמה להגשת התביעה כנגד המבטחת ובנסיבות אלו אין לעשות שימוש בסעיף 329 לחוק. לטענתו של התובע, הדרכים הקבועות בסעיפים 328 ו- 329 הן חלופיות ולא מצטברות ומשכך, כאשר עשה הנתבע שימוש בסעיף 328 אין באפשרותו לפעול לפי סעיף 329 לחוק. התובע מדגיש את התכלית הסוציאלית והאינטרס הציבורי שבחוק הביטוח הלאומי שהנפגע יקבל את הגמלאות הדרושות לו למחייתו. התובע דוחה את טענת הנתבע לפיה הגשת תביעה להחמרת מצב שוות ערך להגשת ערר. התובע דוחה את טענת הנתבע לפיה הוא מנע מהנתבע את מימוש זכותו לשיפוי בגין גמלאות העתיד. דיון:  השאלה השנויה במחלוקת אשר בפנינו הינה כאמור, האם בדין הפעיל המוסד את זכות הזקיפה העומדת לו מכח סעיף 329 לחוק? "חוק הביטוח הלאומי קובע מנגנון להסדרת היחסים המשולשים שבין המוסד לביטוח לאומי, הזכאי (הניזוק) והצד השלישי (המזיק). מערך התשלומים המאוזן הקבוע בחוק, ובהוראות הנורמטיביות שבצדו, בא לשרת הן תכליות "נזיקיות" והן תכליות "סוציאליות"." ראה ברע"א 9823/02 המגן חברה לביטוח בע"מ נ. מל"ל (ניתן ביום 27/12/04). זכאותו של המוסד לביטוח לאומי לקבל פיצוי על גמלה ששילם ו/או עתיד לשלמה למבוטחיו נקבעה בהוראת סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה -1995. סעיף זה מקנה לנתבע את הזכות לחזור "לצד שלישי החייב לשלם פיצויים לנפגע", וזה לשונו: "זכות לתביעה - היה המקרה שחייב את המוסד לשלם גמלה לפי חוק זה משמש עילה גם לחייב צד שלישי לשלם פיצויים לאותו זכאי לפי פקודת הנזיקין, או לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, רשאי המוסד או מעביד שאושר לכך לפי סעיף 343 לתבוע מאותו צד שלישי פיצוי על הגמלה ששילמו או שהם עתידים לשלמה. החזיר מעביד למוסד את הסכום ששילם המוסד לפי הוראות סעיף 94, או שילם מעביד לעובד דמי פגיעה בעד תקופת הזכאות הראשונה לפי הוראות אותו סעיף רשאי המוסד או המעביד, לתבוע מאותו צד שלישי פיצוי בעד הסכום שהוחזר למוסד או ששולם לעובד בידי המעביד כאמור....". כלומר בהתאם ללשון הסעיף, יש לנכות מסכום הפיצויים להם זכאי הניזוק מהמזיק, את הגמלאות שנדרש המוסד לשלם לניזוק. המשמעות הינה כי הניזוק אינו זוכה בפיצוי יתר הן מהמוסד והן מהמזיק. השבה מתוקף סעיף 328 לחוק נגזרת מעקרונות התחלוף (סוברגציה). זכותו של הניזוק כלפי המזיק גודרת את זכותו של המוסד לביטוח לאומי להשבה. הוא לא יוכל להיפרע מן המזיק מעבר לחבותו של המזיק כלפי הניזוק. רע"א 9823/02 "המגן" חב' לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי (2004), המצוטט לעיל וכן פסקי הדין המאוזכרים שם. סעיף 329 לחוק, לעומתו, מסדיר את היחסים שבין הניזוק ובין המוסד, וקובע: "זכאי לגמלה שקיבל מצד שלישי תשלום על חשבון פיצויים כאמור, רשאי המוסד לזקוף סכום השווה ללא יותר מ- 75% מאותו תשלום על חשבון הגמלה המגיעה ממנו; הוראות סעיף זה לא יחולו על פיצויים ששולמו לזכאי לגמלה מכוח סעיף 330". סעיף 329 לחוק קובע אפוא כי המוסד זכאי לזקוף את מרבית סכום הפיצויים ששולמו לניזוק על יד המזיק, על חשבון הגמלאות המגיעות לניזוק. ראה: חנוך אריאל, "הפחתת הפיצויים המגיעים לניזוק, בדין גמלאות שלא נתבעו ולא נדרשו" ספר לנדוי (בעריכת א' ברק, א' מזוז, כרך שלישי, חלק שני, תשנ"ה) 1083. באשר להבחנה בין השימוש בעילת השיפוי מכח ס' 328 ו- 329, נפסק כי במשוואת היחסים שבין המזיק, הניזוק והמוסד לביטוח לאומי, חותר החוק להגיע לתוצאה מאוזנת כאשר עקרונות היסוד של תורת הפיצויים מחייבים להימנע מפיצוי יתר כמו גם מחבות יתר. תוצאה זו יכול שתושג בשתי דרכים. האחת לפי סעיף 328, הקובעת כי מסכום הפיצויים המשולם לניזוק על יד המזיק, ייגרע סכום המבטא את השיעור המהוון של הגמלאות להן זכאי הניזוק מהמוסד לביטוח לאומי (בניכוי של עד 25%). הדרך האחרת, לפי סעיף 329 לחוק, קובעת כי המזיק ישלם לניזוק את מלוא הפיצוי והמוסד לביטוח לאומי מצידו יקזז מסכום הגמלאות המשולמות לניזוק, את אותו חלק שהמזיק שילם במקומו ושהמוסד לביטוח לאומי היה רשאי לתבוע אותו מהמזיק, אילו ננקט המסלול הקבוע בסעיף 328 לחוק. רע"א 9823/02 "המגן" חב' לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי (2004), המצוטט לעיל. האם קיים קשר סיבתי בין הנכות כתוצאה מהתאונה לבין נכותו של התובע כיום? בענייננו, בעקבות תאונת דרכים מיום 14.9.1992, שילם הנתבע לתובע קצבאות נכות כללית מיום 14.9.1992 ועד אמצע שנת 2002, שאז נקבעו לו אחוזי נכות רפואית בשיעור 0% ותשלום הקצבאות הופסק. בשנת 2003, במסגרת הסכם פשרה בכפוף להתחייבותו של הנתבע שלא לערער על החלטת המוסד שקבעה לו 0% נכות, שיפתה חברת הביטוח של המזיק את הנתבע בסכום של 297,554 ש"ח עבור קצבאות ששילם לתובע בגין תאונת הדרכים מיום 14.09.1992 ועד ליום 28.6.2002. סכום זה מהווה 80% מסך הגמלאות ששולמו לתובע בגין התאונה בסך של 371,942 ₪. לאחר מכן, עקב החמרה במצבו של התובע, ועל אף התחייבותו שלא לערער על החלטת המוסד בדבר העדר נכות, פנה התובע אל הנתבע בתביעה להחמרת מצב. התביעה נדחתה על ידי הנתבע. השגה שהגיש התובע על החלטת הדחייה התקבלה והוועדה הרפואית לעררים קבעה לתובע נכות זמנית רפואית בשיעור של 50% מיום 1.6.2007 ועד ליום 31.5.2007 (החלטה מיום 5.6.2007). על יסוד החלטה זו קמה לתובע זכאות לקבלת קצבת נכות כללית. אלא שבעקבות הפיצויים שקיבל התובע מהמזיק, הודיע הנתבע לתובע ביום 16.4.2008 על שלילת זכאותו לקצבת נכות כללית החל מיום 1.2.2007 בהתאם לסעיף 329 לחוק הואיל לטענתו הנכות הרפואית ודרגת אי הכושר שנקבעו לתובע נגרמו עקב תאונת הדרכים בגינם קיבל התובע פיצויים מחברת הביטוח. לטענת התובע, לא קיים קשר סיבתי בין נכותו של התובע בגין התאונה לבין הנכות שנקבע לו ביום 5.6.2007 (50% נכות זמנית מיום 1.6.2007 ועד ליום 31.5.2009). חיזוק לטענתו מוצא התובע בעובדה כי אין בהחלטות הוועדה מיום 5.6.2007 ומיום 29.2.2008 התייחסות לתאונה ובכך שלאחר יותר מחמש שנים מאז הופסקה קצבת הנכות לתובע, נקבע כי הוא סובל מנכות מינימאלית שאינה מזכה אותו בקצבת נכות כללית. אינדיקציה נוספת להעדר קשר סיבתי לטענתו היא השוני בסעיפי הליקוי שנקבעו לו בגין התאונה לבין הנכות בתחום הנפשי/ נוירולוגי שנקבע לו במסגרת הוועדה מיום 5.6.2007. הנתבע מצידו טוען כי קיים קשר סיבתי הדוק בין הנכות מיום 1.6.2007 לבין התאונה. לטענתו יש לדחות את טענת התובע לפיה מדובר בנכות חדשה זאת מכיוון שאת תביעתו לנתבע מיום 13.12.06 הגיש בגין החמרת מצב ומאחר ומדובר בתביעה בגין החמרת מצב הרי שחוזר עניינו של התובע אל מקורו- תאונת הדרכים. לטענתו, עצם הגשת התביעה במסגרת הליך של החמרת מצב מעידה כי התובע עצמו קושר בין נכותו בעת הגשת הבקשה להחמרת מצב בין מצבו הראשוני. בענייננו, ביום 5.6.2007 ועדה רפואית לעררים קבעה לתובע 50% נכויות זמנית מיום 1.6.2007 ועד ליום 31.5.2009 לפי הפירוט הבא: 10% שינויים ניוונים במרפק לפי ס' 35(1) לתוספת לתקנות; 30% בגין מצב אחרי חבלת ראש עם דימום וירידה קוגניטיבית לפי סעיף 29 (1) לתוספת לתקנות מותאם לפריט 34(ד); 20% בגין שינויים בהתנהגות עקב חבלת ראש לפי סעיף 34(ג) לתוספת לתקנות; 10% בגין שינויים בהתנהגות לפי סעיף 34(ב) לתוספת לתקנות. כן נקבעה לתובע דרגת אי כושר בשיעור 75% מיום 1.6.2007 ועד ליום 31.5.2009. אין ספק כי דרגת נכותו המשוקללת של התובע, כפי שנקבעה ביום 5.6.2007, כוללת אף נכויות שנגרמו עקב התאונה. לפחות 44% (חבלת ראש עם דימום וירידה קוגנטיבית (30%) ושינויים בהנהגות עקב חבלת ראש (20%) - משוקלל) קשורים בקשר ישיר לתאונה וכך גם עולה מפרוטוקול הוועדה לעררים מיום 5.6.2007, מפסק הדין מיום 23.9.2009 במסגרת תיק ב"ל 1869-08 בעניינו של התובע ואף מחוות דעתו של עו"ד כרמלי. למעשה נכות נפשית זו, אשר כאמור קשורה קשר סיבתי לתאונה היא זו שהעבירה את התובע את הסף הרפואי הנדרש, בגינה קמה לו זכאות לקצבת הנכות הכללית וניתן לקבוע כי אלמלא התאונה לא היה התובע זכאי לקצבת נכות כללית. אינני מקבלת את טענת התובע לפיה העובדה כי קביעת הוועדה מיום 04.07.02 כי לתובע נותרה נכות בשיעור 0%, ללא נכות פסיכיאטרית ונוירולוגית, מעידה על העדר קשר סיבתי בין הנכות מתאונה לבין הנכות שנקבעה ביום 5.6.2007. בפרוטוקול הוועדה מיום 4.7.2002 בפרק "ממצאי הבדיקה", נכתב על ידי הרופא המוסמך כדלקמן: "הרושם העולה מבדיקתו ומהשיחה עם אשתו ומהמסמכים הרפואיים הנו זהה ואחיד. דהיינו שהמרכיב העיקרי המסביר את התנהגותו הרבה מעבר לכל מרכיב אחר הנו של התחזות ברורה. אין לי ספק שהתנהגותו במהלך הבדיקה, הייתה של התחזות. בדיווח שנמסר מפי המשפחה ובאופן שנמסר העיד על מגמתיות והיה בלתי טיפוסי להפרעה התנהגותית על רקע חבלה מוחית. ואותו הממצא עולה מתוך המסמכים לפיכך מאחר שעיקר ההתנהגות נובע מהתחזות קשה להתרשם אם קיימת גם נכות נלווית ומה שיעורה אולם ניתן לקבוע כי היא בטלה ב 60 לעומת ההתחזות. הרושם העולה מתפקודו לאורך השנים הנישואים, לידת הילד וכו' מכוון למסקנה שמצבו זה יציב.". קביעה זו בדבר העדר נכות יתכן שדרבנה את התובע לפשרה עם חברת הביטוח במסגרת הערעור בבית המשפט, תוך התחייבות מצידו שלא לערער על החלטה בדבר העדר הנכות. בהמשך, כאשר מטרתו של התובע הייתה להעלות את אחוזי הנכות, מצא התובע לנכון לשתף פעולה באופן מלא עם הוועדה. כך נכתב בפרוטוקול הוועדה מיום 5.6.2007 : "בבדיקה היום בהכרה מלאה, משתף פעולה עונה לשאלות האיטיות באמצעות תרגום על ידי אשתו. התמצאות תקינה. קשב ריכוז וזיכרון ירודות חשיבה איטית. בתוכן החשיבה א התגלו מחשבות שווא ולא הזיות אפקט דכאוני קל. אין סימנים להפרעה פסיכוטית ולא לדיכאון מגורי.". ואכן על סמך קביעתה זו של הוועדה להעלות לתובע את אחוזי הנכות, טוען כעת התובע בדבר העדר קשר סיבתי בין נכותו בגין התאונה לבין מצבו כיום. מבלי להתייחס לעניין תום הלב בהתנהלותו של התובע אל מול הנתבע כפי שתוארה לעיל, סבורני כי בנסיבות אלו, העדר הנכות שנקבעה לתובע באותו הזמן אין בה בכדי להעיד על ניתוק הקשר הסיבתי בין התאונה לבין נכותו כיום. ממצאים אלו של העדר נכות נבעו כתוצאה מהתנהלותו של התובע והרופא הבודק קובע מפורשות כי לאור ההתחזות לא ניתן לקבוע את שיעור הנכות אף שהוא קובע כי היא בטלה בשישים לעומת ההתחזות כך שנכות כתוצאה מן התאונה היתה קיימת אף אז והוחמרה עד לממצאים מיום 5.6.07. מסקנתי אפוא היא כי נכותו של התובע כפי שנקבעה ביום 5.6.2007, קשורה קשר סיבתי לתאונת הדרכים. משקבעתי כי נכותו של התובע כיום קשורה לנכותו כתוצאה מהתאונה, אין משמעות לכך שהתובע לא הגיש ערעור על החלטת המוסד הקובעת לו 0% נכות, בהתאם להסכם הפשרה עם הנתבע, אלא פנה בתביעה להחמרת מצב, שכן לא יתכן כי הנתבע ביקש באמצעות הסכם הפשרה אשר נחתם עם התובע לפיו לא יערער על החלטת המוסד הקובעת 0% נכות, לחסום את דרכו של התובע מלממש את זכויותיו לקבלת גמלה ככל שתחול החמרה במצבו לעתיד לבוא, עם או בלא קשר לתאונה הנדונה. הדברים אינם מתיישבים עם תכליתו של המוסד לביטוח לאומי בישראל. כבר נפסק כי מטרתו של המוסד לביטוח לאומי בכלל ומטרת החוק לביטוח לאומי בפרט הינה סוציאלית וצופה פני הניזוק, כך שאין הדבר עולה בקנה אחד עם הסכם אשר תכליתו לחסום את התובע ממיצוי זכויותיו ולבטח לא זו הייתה כוונת הנתבע. האם רשאי היה הנתבע לממש את זכות הזקיפה הנתונה לו לפי סעיף 329 לחוק? כמצוין לעיל, במסגרת הערעור בבית הדין הארצי לעבודה בענייננו של התובע, הוגשה חוות דעת מטעם המגשר בבית הדין הארצי, עו"ד זאב כרמלי. בחוות הדעת נקבע כי משפוצה הנתבע ע"י המזיק מכח עילת השיפוי העומדת לו לפי סעיף 328 לחוק, תמה זכותו למצות בשנית את עילת השיפוי מכח סעיף 329 לחוק. נקבע עוד, כי בעניינו מדובר על מקרה הפוך לתביעות של מבוטחים, שניזוקו בתאונה, שבעקבותיה שילם להם המוסד לביטוח לאומי גמלאות, ולימים, משנתברר למוסד לביטוח לאומי כי הוטב מצבו של המבוטח והגמלאות ששולמו לו בעבר הופסקו או הוקטנו, חזר המבוטח אל המוסד לביטוח לאומי בתביעה להחזיר לו סכומי השיפוי שנוכו מסכומי הפיצויים שהגיעו לו מהמזיק, במלואם או בחלקם. תביעות אלו נדחו על ידי בית הדין הארצי לעבודה. חוות הדעת אף המליצה לנתבע לשקול ביטול זקיפת הפיצויים שקיבל התובע על חשבון קצבאות הנכות הכללית המגיעות לו בעקבות תאונת הדרכים מיום 14.9.1992 שבעקבותיה הוחמר מצבו של התובע לאחר פשרה עם המזיק. בב"ל (אזורי חי') 4338/03 לוי דוד - המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2007(4), 8545 , אליו מפנה עו"ד כרמלי בחוות דעתו, התייחס בית הדין האזורי לעבודה לסוגיה זו, וכך נכתב: "....ברי כי ככל שהמוסד יישם את סעיף 328 וקיבל שיפוי, ולו חלקי בלבד מחברת הביטוח ציון (ראו ע"א 650/78 משה כליף נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(2) 242), אין הוא רשאי בה בעת לילך גם בדרכו של סעיף 329 ולקזז מגמלאות התובע, משאין המוסד רשאי לקבל כפל שיפוי...... ככל שהמוסד פנה בדרישת שיפוי לחברת הביטוח ציון לפי סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי וקיבל שיפוי, ולו חלקי בלבד, עליו להחזיר לתובע את כל הגמלאות שקיזז בעניינו, משלא היה רשאי לפעול גם לפי סעיף 328 וגם לפי סעיף 329 לחוק הביטוח הלאומי.". (ההדגשות אינן במקור- מ.ק.נ) הדברים יפים אף לענייננו, משפוצה הנתבע ע"י המזיק מכח עילת השיפוי העומדת לו לפי סעיף 328 לחוק, ולו באופן חלקי, תמה זכותו למצות בשנית את עילת השיפוי מכח סעיף 329 לחוק, גם בנסיבות בהן מצבו של התובע הוחמר לאחר פשרה עם המזיק. כבר עמדתי על האבחנה בין שתי הדרכים הגלומות בסעיף 328 ובסעיף 329 ולטעמי משבחר הנתבע בדרך אחת (דהיינו בהתאם לסעיף 328 בה המזיק משלם לניזוק בניכוי קצבאות המל"ל ואילו המוסד לביטוח לאומי רשאי לחזור למזיק בתביעת שיפוי בגינן של הקצבאות אשר שילם לתובע) הרי שלא יוכל כעת לעלות על המסלול המותווה בסעיף 329 לפיו המזיק משלם את מלא הנזק לניזוק והנתבע מקזז מן הניזוק את החלק שהמזיק שילם במקומו, שהרי הנתבע כבר קיבל שיפוי מן המזיק. יוצא אפוא כי הנתבע יקבל לידיו לכאורה, כפל שיפוי. לא אוכל לקבל טענת הנתבע לפיה לא ניתן להשוות בין הנסיבות בפסק דין לוי דוד המצוטט לעיל לבין הנסיבות בענייננו. אכן בפסק הדין בעניין לוי דוד, לא פעל הנתבע עפ"י ס' 328 לחוק ולא קיבל כל שיפוי מחברת הביטוח וקביעת בית הדין שם לפיה הנתבע איננו יכול לפעול כנגד הניזוק לפי סעיף 329 לאחר שפעל כנגד המזיק לפי סעיף 328 וזאת גם אם שופה באופן חלקי, מתייחסת לשיפוי לפי ההסכם שנחתם בין הנתבע לבין חברות הביטוח. ברם העיקרון אשר קבע בית הדין בעניין לוי דוד נותר בעינו. משבחר הנתבע בדרך מסוימת לא יוכל עוד לנקוט בדרך האחרת. ההיגיון אשר בקביעה זו נותר אף הוא בעינו - מניעת כפל שיפוי. כאמור בחוות דעתו של עו"ד כרמלי, בעניינו מדובר על מקרה הפוך לתביעות של מבוטחים שניזוקו בתאונה שבעקבותיה שילם להם המוסד גמלאות ובהמשך לאחר שהתברר למוסד כי הוטב מצבו של המבוטח והגמלאות ששולמו לו בעבר הופסקו הוקטנו, חזר המבוטח אל המוסד בתביעה להשיב לו סכומי השיפוי שנוכו מסכומי הפיצויים שהגיעו לו מהמזיק. תביעות אלו נדחו. בדב"ע מז 0-27 דיזי קריביאן (פיטוסי) נ' המוסד לביטוח לאומי, יח (1) 499, המאוזכר בחוות דעתו של עו"ד כרמלי, נפסק מפי כב' השופט אדלר (כתוארו אז) בהתייחס לטענת המערערת כי המוסד התעשר שלא כדין מכספים שקיבל במסגרת זכות לסוברוגציה בתביעות הנזיקין שהגישה המערערת בעניין תאונת דרכים שגרמה לנכותה, כלהלן: "ההתחשבנות בתביעת נזיקין נעשתה על פי הזכאות הנקבעת באותו משפט. יתכן מצב שאחוז נכותו של מבוטח יעלה אחרי תום תביעת הנזיקין בעקבות החמרה, ואזי לא יידרש להחזיר למשיב את ההפרש עקב זכות השיבוב; כך גם במקרה ההפוך, שעה שאחוז נכות של מבוטח יורד, שאזי המוסד אינו צריך להחזיר סכומים שקיבל...". הלכה זו נתמכה בפסקי דין נוספים ורבים, אשר באו בעקבותיה. בע"א (מחוזי חי') 2538/02 מחאמיד עימאד נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-מח 2003(2), 11024 לשם משל, שם דובר במקרה בו לאחר שנקבעו לניזוק 100% נכות, נפסקו לו פיצויים בהסכם פשרה ונוכו הסכומים בגין הגמלאות למוסד לביטוח לאומי, זימן אותו המוסד לבדיקה מחודשת והפחית את דרגת נכותו ל-37% בלבד. המערער עתר כי יושבו לו הכספים שקיבל המוסד, בעילה של "עשיית עושר". התביעה נדחתה על ידי בית המשפט. וכך נכתב: "הניזוק משתלב במערכת היחסים שבין המוסד למבטח, מקום בו מנכים מסכום הפיצויים המגיעים לו, את הסכומים שקיבל ואמור עוד לקבל בדרך של גמלה מהמוסד. בנקודת זמן זו צריך הניזוק למצות את טענותיו. אם מדובר בהליך תלוי ועומד בפני בית המשפט או במו"מ לפשרה עם החייב, הרי שבטענותיו שם צריך הניזוק למצות את זכויותיו כפי שהוא רואה אותן. במקום בו הייתה קביעת אקוטאר, עליה הסתמך המערער, והסכים לה, ואף הגיע לפשרה על סמך הקבוע בה, הרי שלא יכולה להיות למערער טענה בדבר פירעון גדול יותר של המוסד השונה מקביעת האקטואר". כך גם בב"ל (אזורי נצ') 1731/07 בר מור עופר - המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2008(4), 4177 (2008), אליו הפנה התובע בסכומיו. במקרה זה הגיעו התובע והמזיק להסכם פשרה ביניהם על גובה הפיצויים, בעוד שאלת שיעור הניכויים שיש לנכות מהסכום לתשלום הושארה מחוץ להסכם. נקבע כי משהוחלט מהו הסכום שיש לנכות משיעור הפיצויים, מחוץ להסכם הפשרה ובהתבסס על הערכות אקטואריות, נחסמה דרכו של התובע לשוב ולטעון כי המצב השתנה וכי יש לדון מחדש בשווי הניכויים עם שינוי עובדתי שגורע ממנו את זכותו לקבלת הגמלה. נפסק כי התובע לא זכאי להשבת הסכומים שנוכו בגין גמלת הניידות מסכום הפיצויים שקיבל. אותה דרך הגיונית אשר הותוותה בפסיקה , שומא על בית המשפט ליישמה אף במקרים ההפוכים, בהם חלה הרעה במצבו של הניזוק לאחר שהנתבע כבר קיבל את השיפוי. ככל שהנתבע יכול לצאת נשכר בנסיבות בהן חלה הטבה במצבו של הניזוק לאחר שהמוסד כבר קיבל את השיפוי המלא מהמזיק, הרי באותה המידה הוא עשוי לצאת מופסד במקרה ההפוך, כפי שאכן קרה במקרה אשר בפני. בהקשר זה אציין כי לטעמי אין להשוות בין הנסיבות במקרה דנן לבין הנסיבות בפסקי הדין עליהם מסתמך הנתבע בסיכומיו שכן בעוד שבענייננו התחייבותו של התובע במסגרת הסכם הפשרה התמצתה בכך שלא יערור על החלטת הוועדה מיום 4.7.2002 שקבעה לו 0% נכות, בת.א (שלום יר') 11210/03 המוסד לביטוח לאומי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2006(4), 6479 , הפרה הנפגעת התחייבות מפורשת מצידה לא לפנות לקבלת גמלאות מהמוסד מעבר לתקופה הנקובה בהסכם הפשרה בינה לבין המבטחת, ובת.א (שלום יר') 7698-04 בטוח לאומי-סניף ירושלים נ' הדר (דולב) חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2010(2), 47268 , דובר על זכאי לגמלה אשר בניגוד להתחייבותו המפורשת במסגרת הסכם הפשרה בינו לבין מבטחת המזיק, להימנע מהגשת כל תביעה או דרישה למוסד לרבות תביעת תלויים , הגיש למוסד תביעת תלויים. אשר על כן, אני קובעת כי משפעל הנתבע בעניינו של התובע לפי סעיף 328 לחוק, תמה זכותו למצות את עילת השיפוי מכח סעיף 329 לחוק. דומני כי אף בית הדין הארצי עמד על נקודה זו , במסגרת הדיון שהתקיים ביום 7.12.2010 במסגרת עב"ל 588-09. וכך נכתב בפרוטוקול הדיון : "ככל שהמוסד לא יקבל את המלצת בית הדין כי דין הערעור להתקבל, מתבקש המוסד להמציא לבית דין זה את ההסכם עם חברות הביטוח בדבר שיפוי המוסד על ידי חברות הביטוח באחוז מסכום הגמלאות ששילם וישלם המוסד ללא קשר לשאלת הנזק וללא קשר להתדיינות שבין הניזוק ובין חברת הביטוח, ככל שמדובר בתאונת דרכים. שימת הלב מופנית לבג"ץ זילברשמידט 9978/05 ואישור בית המשפט העליון את ההסדר של תביעות כנגד צד שלישי, כפי שנקבעו בפסק דין בית הדין הארצי לעניין זה". (ראה ע"מ 4 שורות 6-11 לפרוטוקול הדיון מיום 7.12.10, עב"ל 588-09). סוף דבר, התביעה מתקבלת במלואה. אני קובעת כי הנתבע לא היה רשאי לנכות מקצבת הנכות הכללית של התובע סכומים בגין הפיצויים שקיבל מחברת הביטוח. אני מורה לנתבע לשלם לתובע את קצבת הנכות הכללית המלאה שאושרה לו על ידי הוועדה הרפואית. הסכום יישא בהפרשי הצמדה וריבית ממועד בו אושרה לתובע הנכות המזכה אותו בתגמולים (5.6.2007) ועד ליום התשלום המלא בפועל. כן, אני מחייבת את הנתבע בהוצאות התובע בסך 3,500₪ ושכר טרחת עו"ד בסך 4500 ₪. הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. נכותתאונת דרכיםקצבת נכות