מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תאונת דרכים לאדם שיש לו כבר אחוזי נכות בביטוח לאומי: רקע וטענות הצדדים התובע, יליד 1949, עותר, כי בית המשפט יחייב את הנתבעת לפצותו בגין נזקים אשר נגרמו לו בעקבות מעורבותו בתאונת דרכים מיום 21.4.03. התובע טוען, כי במועד התאונה הוא נהג ברכב מסוג הונדה בעל מספר רישוי 92-546-08 (להלן: "הרכב"). הנתבעת הינה חברת ביטוח אשר ביטחה את הרכב במועדים הרלוונטיים. התובע טוען, כי ביום 21.4.03 בשעה 8:00 או בסמוך לכך, הוא נסע ברכב לכיוון כרמיאל וכאשר היה בעצירה התנגש בו רכב פרטי מאחור. לטענתו, בעקבות התאונה הוא נחבל בכל חלקי גופו. התובע טוען, כי כעבור יומיים הוא חש בכאבים חזקים והחמרה במצבו וביום 24.4.03 הוא פנה לבית חולים כרמל בחיפה ובהמשך פנה לקופת חולים. התובע טוען, כי קיבל טיפולי פיזיותראפיה. כן טוען, כי חש נימול בידיים וכי בצילום רנטגן אובחנה פריצת דיסק בשני מקומות. התובע ציין, כי בשנת 95 הוא נפגע בתאונת עבודה וועדה במל"ל קבעה לו נכות צמיתה בשיעור 25%. התובע עותר לפיצוי בגין הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לעבר ולעתיד, עזרת צד ג' לעבר ולעתיד, הפסדי השתכרות לעבר ולעתיד וכאב וסבל. הנתבעת מכחישה את עצם התרחשות התאונה ואת נסיבות התרחשותה. כן מכחישה את נזקיו הנטענים של התובע וקיומו של קשר סיבתי בינם לבין התאונה הנטענת. לטענת הנתבעת, הנזקים הנטענים מוגזמים ומופרכים. לטענתה, התובע נבדק בבית חולים שלושה ימים לאחר התאונה ומתעודת חדר המיון עולה בברור, כי לא נגרמה לו פגיעה בתאונה וכי לא הייתה עדות לממצא חבלתי. עוד טוענת הנתבעת, כי עסקינן בתאונת עבודה ועל התובע למצות זכויותיו בהתאם לחוק הביטוח הלאומי, כחלק מחובתו להקטין את נזקיו. הנתבעת טוענת, כי ככל שיתברר שהתובע לא מיצה זכויותיו האמורות הרי שיש לבצע ניכוי רעיוני. לטענת הנתבעת, מכל סכום שייפסק לתובע, ככל שייפסק, יש לנכות סכומים המגיעים לו על פי דין. הנתבעת טוענת, כי התובע לא פעל או לא פעל די לשם הקטנת נזקיו. הראיות בדיון אשר נערך ביום 17.1.08 מונה פרופ' סלעי כמומחה מטעם בית המשפט בתחום האורטופדי. בדיון אשר נערך ביום 6.5.08 מונה פרופ' יונה קרוננברג כמומחה מטעם בית המשפט בתחום א.א.ג. המומחה מטעם בית המשפט בתחום האורטופדי קבע, כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור 5% בתחום האורטופדי עקב הגבלה קלה בחלק מתנועות ע"ש צווארי. במסגרת חוות דעתו קבע המומחה מטעם בית המשפט בתחום א.א.ג, כי אין פגיעה במערכת שיווי משקל באוזן הפנימית וכי ליקוי השמיעה ותלונות התובע בנוגע לטנטון אינם קשורים לתאונה. המומחה קבע, כי לא נותרה לתובע נכות בתחום א.א.ג בעקבות התאונה. התובע שלח למומחה שאלות הבהרה והמומחה נחקר על האמור בחוות דעתו. התובע הגיש תצהיר עדות ראשית ונחקר על האמור בתצהירו. בנוסף, העידו פרופ' קרוננברג, כאמור לעיל, ומר שנהב רפאל אשר בדק את התובע לבקשת המומחה בתחום א.א.ג. דיון ומסקנות בין הצדדים אין מחלוקת באשר לעצם התרחשות התאונה ובאשר לחובת הנתבעת לפצות את התובע בגין נזקיו אשר נגרמו בשל מעורבותו בתאונה. בין הצדדים נתגלעה מחלוקת בשאלה, האם עסקינן בתאונת עבודה ובנסיבות אלו יש לבצע ניכוי רעיוני מהפיצוי אשר ייפסק לטובת התובע אם לאו. בעניין זה טען התובע, כי בעת התאונה לא היה בדרכו לעבודה, כי אם בדרכו לביתו של חבר בכדי לשתות עמו קפה בטרם ייסע לעבודה. בהמשך הגיש תביעה למל"ל בכדי שיכיר בתאונה כתאונת עבודה ותביעתו נדחתה. כעת, המחלוקת שנותרה הדרושה הכרעתי הנה באשר לנזקיו של התובע אשר נגרמו בעקבות התאונה. כאמור, פרופ' קרוננברג קבע בחוות דעתו, כי אין לראות פגיעה במערכת שיווי משקל באוזן הפנימית, ליקוי השמיעה והתלונות על תחושת טנטון אינם קשורים לתאונה ואין נכות בתחום א.א.ג בעקבות התאונה. התובע שלח למומחה מספר שאלות הבהרה. בתשובה 2 במסמך מיום 24.5.09 (ת/3) כתב המומחה, כי האודיולוג ד"ר שנהב עשה בדיקת אפיון טנטון חלקית ביותר ובדק רק את תדר הטנטון. המומחה ציין, כי בדיקת טנטון היא בדיקה עם ספציפיות נמוכה ולכן יש לבצע אותה בהרחבה כך שניתן יהיה להשתמש בה לקביעת קיומה של תחושת טנטון. המומחה ציין את הבדיקות שד"ר שנהב לא ביצע וסיים בטענה, כי הבדיקה אינה מקצועית ולא ניתן להסתמך עליה. בעדותו אישר שנהב, כי ביצע את עבודתו מטעם המומחה מטעם בית המשפט (עמ' 10 ש' 4-5). נטען בפניו, כי בתשובותיו לשאלות ההבהרה התייחס המומחה לבדיקותיו. הוצגה לו תשובתו של המומחה מיום 24.5.09 בסעיף 2 והוא נשאל לתגובתו. שנהב השיב, כי הוא משתמש בשיטה שהוכרה על ידי האיגוד האמריקאי ב- 1999 וכוללת מספר שלבי בדיקה כך שבודקים את התדר שמאפיין את הטנטון ואת עוצמת הטנטון. שנהב הוסיף, כי הבדיקה של עוצמת הטנטון אינה אובייקטיבית אלא מסתמכת על דברי הנבדק וטען, כי בנוסף רוצים לבדוק האם הטנטון מתחזק, נחלש או נותר באותה עוצמה כשהנבדק אוטם את אוזניו (עמ' 10 ש' 6-15). שנהב פירט לגבי בדיקה אשר ערך, לטענתו (עמ' 10 ש' 15-18). שנהב העיד, כי אלו הבדיקות שהוא עושה במשך שנים רבות וכי ייתכן שיש שיטות נוספות (עמ' 10 ש' 18-20). שנהב נשאל, האם המומחה פנה אליו בעקבות הבדיקה וביקש לעשות בדיקה חוזרת והשיב בשלילה (עמ' 10 ש' 22-23). שנהב נשאל, האם הוא חולק על טענת המומחה לפיה הבדיקה אינה מקצועית והשיב, כי יכול להיות שזה נובע מכך שהוא לא מילא את הטופס שהוא העביר למבקש ולא ציין את כל התהליך אשר הוא העיד לגביו (עמ' 10 ש' 24-26). לטענתו, אולי הבדיקה לא מושלמת אולם זה מה שקיבל מומחה בית המשפט (עמ' 11 ש' 3). שנהב אישר, כי יש בדיקות נוספות מעבר לבדיקות שהוא עשה וטען, כי יש בדיקות מאוד מורחבות שאותן לא עשה (עמ' 11 ש' 13-14). שנהב נשאל, האם הבדיקות שהוא עורך לגבי טנטון מתייחסות לתלונות סובייקטיביות בלבד והשיב בחיוב. לטענתו, כל השיטות לגבי בדיקת טנטון מסתמכות על תחושות סובייקטיביות. שנהב הוסיף, כי הוא מכיר את הבדיקות האחרות מהספרות (עמ' 11 ש' 15-17). המומחה מטעם בית המשפט טען בעדותו, כי בדיקתו של שנהב לא הייתה מקצועית. המומחה נשאל מדוע לא כתב זאת בחוות הדעת והשיב, כי זה לא היה רלוונטי והוא לא מצא לנכון להתייחס לכך בחוות הדעת. המומחה נשאל, מדוע לא ביקש לעשות בדיקה חוזרת והשיב, כי במקרה זה היה לו ברור לחלוטין מבחינת קיומה של תחושת טנטון והוא לא מצא לנכון לערוך בדיקת מאפייני טנטון בה הוא משתמש רק כשיש ספק. לטענתו, כשאין ספק הוא אינו משתמש בבדיקה זו לא לצורך אבחון ולא לצורך כתיבת חוות דעת. לטענת המומחה, במקרה כמו במקרה של התובע, הוא לא סבר, כי בדיקת מאפייני טנטון תוסיף אינפורמציה על סיפור המעשה ועל מה שמצוי בניירת (עמ' 15 ש' 14-27). הוצגה למומחה עדותו של שנהב באשר לבדיקות שביצע, כמפורט לעיל, והוא נשאל מה בבדיקה שערך שנהב אינו תקין. המומחה השיב, כי יש אי התאמה בין מה ששנהב אמר שעשה לבין מה שמופיע במסמכים, לפיהם כל שעשה זה בדיקה של תדר הטנטון. לטענתו, הוא לא ראה צורך להתעסק בזה לאחר שאמר שזו לא הבדיקה החשובה ביותר שצריך לעניין הזה (עמ' 16 ש' 1-12). המומחה נשאל, האם שנהב ביצע בדיקה שונה מזו שהוא ביקש והשיב כי שנהב עשה בדיקת שמיעה והוסיף רסיס בדיקה של מאפייני טנטון. המומחה שב וטען, כי הוא לא ביקש בדיקת מאפייני טנטון ולא היה זקוק לה. לטענתו, לא התייחס לבדיקת הטנטון שעשה שנהב שכן אין לה משמעות והבדיקה עצמה מעידה שאין תחושת טנטון (עמ' 16 ש' 16-22). המומחה הדגיש, כי ביקש ממר שנהב לבצע בדיקת שמיעה עדכנית בלבד ולא בדיקה של מאפייני טנטון (עמ' 16 ש' 14-15). כאמור לעיל, בתשובה 2 לשאלות ההבהרה התייחס המומחה לבדיקה שביצע שנהב ולבדיקות אשר לא ביצע. בעדותו נטען בפניו, כי בתשובתו הוא ציין שהבודק לא ביצע סדרה של דברים והוא נשאל מדוע נכנס לזה במקום להשיב, כי לא ביקש את ביצוע הבדיקה. המומחה השיב, כי השיב בצורה מלאה למה שנשאל וכי הדברים ששנהב העיד, כי ביצע לא מופיעים במסמכים שהומצאו לו (עמ' 16 ש' 23-26). הנה כי כן, מעדות המומחה מטעם בית המשפט בתחום א.א.ג עולה, כי שנהב התבקש לבצע בדיקת שמיעה בלבד ולא התבקש לבצע בדיקת מאפייני טנטון. כן עולה מעדותו, כי הוא סבור שבדיקה כאמור כלל אינה דרושה בענייננו. בנסיבות אלו, אין באמור בתשובתו לשאלת ההבהרה בכדי ללמד כי לא היה בידו מלוא המידע הדרוש בעת מתן חוות דעתו. המומחה הופנה לטענתו לפיה תחושת הטנטון החלה כשנה לאחר התאונה ונשאל האם יש לו רשום על הדברים האמורים. המומחה הפנה לאמור בחוות דעתו וטען, כי רשם במחשב ישירות מפי התובע. (עמ' 16 ש' 29-32, עמ' 17 ש' 1-4). המומחה נשאל, האם היה שולל קשר סיבתי מקום בו אדם היה אומר שיש לו טנטון כעבור 8-10 חודשים והשיב בחיוב. לאור תשובתו האמורה, הוא הופנה לתיק בו הוא שימש כמומחה ואשר במסגרתו נקבע, כי כעבור עשרה חודשים יש קשר סיבתי בין הטנטון והתאונה. המומחה השיב, כי יש הבדל בין מקרה בו כעבור עשרה חודשים יש רישום לבין מקרה בו הטנטון הופיע אחרי עשרה חודשים. המומחה הוסיף, כי בענייננו התובע טען שהטנטון הופיע אחרי עשרה חודשים והרישום הוא כעבור שלוש שנים (עמ' 17 ש' 5-11). המומחה נשאל פעם נוספת על התיק בו נקבע קשר סיבתי וטען, כי לא ניתן להסתמך על מקרה אחר בו מובאים רסיסי אינפורמציה ולקבוע שהחלטותיו שונות בין המקרים. לטענתו, בענייננו הרישום הראשון היה לאחר שלוש שנים וזה זמן רב (עמ' 17 ש' 14-21). נטען בפניו, כי במקרה האמור דובר על צליפת שוט והוא אישר, כי זה המקרה גם בענייננו (עמ' 17 ש' 12-13). בהמשך עדותו התייחס המומחה פעם נוספת לקביעתו בתובענה אשר התנהלה בבית המשפט בתל אביב וטען, כי הדעה המקובלת היא שאין קשר בין טנטון וחבלה של צליפת שוט אולם הוא מקבל שבמקרים נדירים יש קשר וטוען שמקרים נדירים אלו זקוקים להוכחה מעבר למקובל. לטענתו, בתיק בתל אביב הוא התלבט וקבע שיש קשר, אולם לא ניתן להשליך מהמקרה האמור. המומחה הוסיף, כי המקרה האמור הינו יוצא דופן (עמ' 24 ש' 2-8). כן העיד, כי בענייננו אין לו ספק שתחושת הטנטון אינה קשורה לחבלת צליפת שוט (עמ' 24 ש' 8-9). עמדתו של המומחה, לפיה לא ניתן להשליך מהמקרה האמור לענייננו, מקובלת עליי. בנוסף, יש לציין, כי מפסק הדין אשר ניתן בתיק האמור ואשר הוגש לתיק בית המשפט על ידי התובע עולה, כי בחוות דעתו האמורה טען המומחה, כי בחבלה מסוג צליפת שוט יכולים לעיתים רחוקות להופיע תחושת טנטון וליקוי שמיעה וכי במקרים הנדירים בהם נגרם טנטון בעקבות חבלה של צליפת שוט הרי שתופעה זו מופיעה יחד עם הפגיעה בשמיעה ובסמוך לתאונה. כאמור, המומחה שלל קשר בין הטנטון והתאונה נשוא התובענה בשל פער הזמן מהמועד בו ארעה התאונה ועד שהתגלה הטנטון ופער הזמן ממועד התאונה ועד לקיומו של רישום רפואי בנוגע לטנטון. המומחה אישר, כי התובע הגיע לבית חולים כרמל ב- 24.4. כן אישר, כי בתעודת חדר המיון אין תלונה על בעיות שמיעה. לטענתו, רושמים את כל התלונות של הנבדק. המומחה העיד, כי רושמים תלונות מפי הנפגע גם אם בהמשך הן לא נבדקות (עמ' 18 ש' 9-16). המומחה נשאל, האם אינו מכיר תופעה שלא תמיד רושמים והשיב, כי פשעים ואי דיוקים נעשים בכל מקום וגם בבית חולים אולם הכלל הוא שכל התלונות נרשמות. המומחה טען, כי קיימת חובה לרשום הכל אולם אין בידו להבטיח שפה ושם לא קורה שלא מקיימים את החובה (עמ' 18 ש' 25-30). נטען בפניו, כי קורה שאדם סובל מבעיה יותר רצינית וזונח דברים אחרים והמומחה השיב כי זה משהו אחר (עמ' 18 ש' 17-24). עוד נטען בפניו, כי פרופ' סודרי נשאל בתובענה אחרת האם קורה שאדם מתמקד ומתלונן בנוגע למה שמעיק עליו ובאותו רגע לא מתייחסים לתלונות שוליות והשיב, כי בפגיעות קשות לא הכל נרשם וקורה שחולים חוזרים אחרי תקופה ומספרים על תלונות. המומחה נשאל, האם ייתכן שהתובע התלונן על בעיות בצוואר משום שזה הדבר הקריטי ולא סיפר על בעיות אוזניים והשיב, כי אם התובע לא התלונן אז הרופא לא יכול לדעת שיש בעיה. עוד נשאל, האם במקרה של מכת שוט שואלים בבית חולים האם יש בעיות באוזניים והשיב בשלילה. לטענתו, לא שואלים בכלל והנבדק מפרט את תלונותיו (עמ' 18 ש' 31-32, עמ' 19 ש' 1-7). הנה כי כן, אין מחלוקת, כי בתעודת חדר המיון לא מופיעה תלונה של התובע באשר לבעיות אוזניים בעקבות התאונה. המומחה טען, כי כל תלונות הנבדק נרשמות, מלבד מקרים יוצאי דופן כאשר הרופא פועל בניגוד להנחיות. התובע לא הוכיח, כי התלונן ותלונתו בנדון לא נרשמה. המומחה לא שלל אפשרות שנבדק יתמקד בבעיה שמציקה לו באופן משמעותי יותר ויזנח בעיה אחרת. עם זאת, אין מחלוקת, כי המומחה לא שלל קשר בין הטנטון ובעיית השמיעה בשל העובדה שטענות בנדון לא הועלו על ידי התובע בחדר המיון, כי אם בשל המועד המאוחר בו הועלו טענותיו בנדון. נטען בפני המומחה, כי ב- 17.8.06 לאחר בדיקת השמיעה הראשונה, רופא אוזניים כתב "חבלת שוט בתאונת דרכים, מאז מתלונן על הפרעה בשמיעה טנטון שלא חלף, כאבי ראש...". נטען בפניו, כי הרופא ייחס את הפגיעה לתאונה. המומחה השיב, כי מה שכתוב זה תלונות הנבדק ולא חוות דעתו של הרופא. לטענתו, הרופא ציין שהנבדק טען, כי הוא נפגע ומאז מתלונן ואין מדובר בדעתו של הרופא (עמ' 21 ש' 27-32). נטען בפניו, כי מהרשום עולה שהתובע מתלונן על טנטון מאז התאונה המומחה שב וטען, כי עסקינן בתלונתו של החולה (עמ' 22 ש' 1-2). לטענתו, בחלק הממצאים הרופא לא ציין שיש טנטון (עמ' 22 ש' 7-14). במהלך עדותו נטען בפני המומחה, כי התובע הלך לרופא אוזניים נוסף, ב- 30.4.08, אשר קבע, כי אין להוציא מכלל אפשרות שהטנטון נגרם כתוצאה מחבלת שוט בתאונת דרכים. בתגובה טען המומחה, כי הוא חושב שהטנטון אינו קשור וסבור שהרופא האמור טעה (עמ' 22 ש' 16-20). אין בדבריו של רופא האוזניים האמור בכדי לפגוע בחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט. ראשית, לא די בכך שקיימת חוות דעת רפואית אשר אינה עולה בקנה אחד עם חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט בכדי לשלול את תוקפה ואמינותה. שנית, המומחה האמור לא קבע קיומו של קשר בין הטנטון לבין התאונה ותחת זאת קבע, כי לא ניתן לשלול קיומו של קשר כאמור. המומחה העיד, כי חבלה של צליפת שוט אינה מלווה בפגיעת שמיעה ותחושת טנטון ומקובל שלא לראות ליקוי שמיעה וטנטון המופיעים אחרי צליפת שוט כקשורים לחבלה (עמ' 22 ש' 23, 27-28). לטענתו, במקרים נדירים ניתן לראות ליקוי שמיעת ותחושת טנטון ובמקרים אלו חייבת להיות הוכחה חד משמעית בכדי לשכנע באמיתות התלונות. לטענתו, העובדה שהתובע התלונן בפני רופא רק בחלוף שלוש שנים פוסלת את האפשרות שתחושת הטנטון קשורה לתאונה הנדונה. המומחה הוסיף, כי הנבדק יכול להגיד מתי התחילה התחושה אולם הזיכרון מתעתע ולכן מה שקובע זה, האם התלונה מופיעה בסמוך ברישומים רפואיים, ואם לא אז אין לראות בטנטון כקשור לחבלה. לטענתו, אלו גם הנהלים של המוסד לביטוח לאומי (עמ' 22 ש' 30-32, עמ' 23 ש' 1-10). המומחה אישר, כי טנטון בעקבות צליפת שוט הינו מקרה נדיר וכן אישר כי זה נדיר עד כדי כך שב- 4,000 מקרים לגביהם נעשה מחקר לא היה אף מקרה של הופעת טנטון לאחר צליפת שוט (עמ' 28 ש' 27-31). המומחה טען, כי מאחר ואלו לא פני הדברים בענייננו הרי שלא היה בידו לקשור בין הטנטון לתאונה הנדונה (עמ' 23 ש' 10-11). המומחה העיד, כי הוא מסתמך על רישומים רפואיים. לטענתו, טנטון זו תופעה שקשה להוכיח ולכן הרישומים בתיק הרפואי קובעים קיומו או אי קיומו של טנטון. לטענת המומחה, זה מסתמך על כך שטנטון היא תופעה מאוד מטרידה ולא יכול להיות מצב שבו אדם יתעורר אחרי שלוש שנים ויטען שיש לו תחושת טנטון (עמ' 24 ש' 21-27). טענת המומחה לפיה רק במקרים חריגים ישנו קשר סיבתי בין חבלה של צליפת שוט ופגיעה של טנטון לא נסתרה. כן לא נסתרה טענתו לפיה בנסיבות אלו נדרשת הוכחה חד משמעית לקשר בין החבלה והפגיעה ומועד הרישום בנוגע לתלונות בנדון סותר טענה באשר לקשר כאמור. נטען בפני המומחה, כי טנטון זו בעיה שצריך לדעת אם להאמין לבן אדם וכי הוא לא טען שהתובע לא אמין. כן נטען בפניו, כי התובע עסוק בעבודתו ולא ישר מתפנה לטפל במה שנראה לו זניח. המומחה נשאל, האם אינו חושב שבמשך שלוש שנים אדם יכול לסבול ולא להתרגש וכן צוין בפניו, כי התובע רופא אשר מבין שאין הרבה מה לעשות. המומחה השיב, כי תחושת טנטון היא תחושה מאוד מציקה. לטענתו, כאשר היא מופיעה אחרי חבלת שוט היא מופיעה בבת אחת ובמקרה כזה לא יכול להיות שהאיש לא יפנה לעזרה רפואית. המומחה הוסיף, כי הגבלת התנועה של התובע בצוואר הינה בגובה של 5% בלבד בעוד שבספר הנכויות נקבע, כי בגין טנטון תינתן נכות של 10%, בשל ההבנה שמדובר בנכות קשה מזו שיש לתובע בצוואר. לטענתו, לאור חומרת פגיעתו של התובע בצוואר לא הגיוני שהוא יתעסק בפגיעה זו במשך שלוש שנים ולא יבדוק את עניין הטנטון החמור יותר (עמ' 23 ש' 12-23). לאור עדותו האמורה נטען בפניו, כי בצבא יש הרבה מקרים של ליקוי שמיעה שלא עושים לגביהם דבר. המומחה השיב, כי יש הבדל בין הופעת טנטון בעקבות חבלה אקוסטית לבין טנטון בעקבות צליפת שוט, שכן במקרה של חבלה אקוסטית הטנטון מופיע בהדרגה בעוד שבמקרה של צליפת שוט הטנטון מיידי ולא ניתן להתעלם ממנו (עמ' 23 ש' 24-32, עמ' 24 ש' 1-2). לטענתו, העדר תלונות עקבי מדבר בעד עצמו (עמ' 29 ש' 16-17) עדות המומחה בעניין זה לא נסתרה ויש בה כדי לתמוך בטענתו לפיה המועד בו קיים רישום ראשון באשר לטענות התובע בנוגע לטנטון מלמד, כי לא קיים קשר סיבתי בין התאונה נשוא התובענה והטנטון. המומחה הופנה לסעיף 7 לתצהירו של התובע, בו נטען, כי התובע חש כאבים בעורף ומגבלה בתנועות הצוואר וכן סבל מצלצולים באוזניים אולם לא ייחס חשיבות לכך מתוך מחשבה שהדבר יחלוף ובשל העובדה שזה פחות הטריד אותו מהכאבים בראש ובצוואר וכן שהתובע לא קישר בין הצלצולים לתאונה. המומחה נשאל, האם האמור לא מלמד שהתובע התרשל ולא פנה מיד אולם זה קשור לפגיעתו והשיב בשלילה. המומחה טען, כי הוא אינו חושב שרופא יכול שלא לחשוב שאם מופיעים צלצולים באוזניים אחרי חבלת שוט אז אולי יש קשר (עמ' 24 ש' 10-19). המומחה אישר שאין בתיעוד הרפואי שום רישום לגבי טנטון עד יולי 2006 בעוד שבהיבט האורטופדי יש עדות למעקב והמשך תלונות. נטען בפניו, כי זה מחזק את מסקנתו לעניין העדר קשר סיבתי שכן מדובר באדם שמתלונן כשמשהו מפריע לו. המומחה השיב, כי הוא ציין זאת (עמ' 29 ש' 2-8). עדותו האמורה של המומחה אמינה ומהימנה בעיניי. עדות זו עולה בקנה אחד עם עדותו באשר לאופן בו מופיע טנטון לאחר חבלה של צליפת שוט וטענתו, כי לא ניתן להתעלם מהופעת הטנטון לאחר חבלה של צליפת שוט. בענייננו, מדובר בתובע אשר עבר, במשך שנים, בדיקות בשל פגיעתו בעקבות התאונה בתחום האורטופדי. אין עסקינן במי שזנח את פגיעתו ולא התייחס למצבו בעקבות התאונה. יש בכך בכדי לתמוך בטענה, כי לא סביר שהתובע סבל מטנטון מיד לאחר התאונה ובמשך שנים בטרם העלה טענה בנדון בפני רופא. העובדה שהתובע הינו רופא במקצועו מחזקת את עמדתי בנדון. כאמור, המומחה העיד, כי נדירים המקרים בהם ייגרם טנטון בעקבות חבלה של צליפת שוט. בהמשך העיד, כי לטנטון יכולות להיות סיבות רבות וחלפו שלוש שנים מאז התאונה ועד לרישום בנוגע לטנטון. המומחה הוסיף, כי הסיכוי לקבל טנטון ללא חבלת צליפת שוט גבוה בהרבה מהסיכוי לקבלו בעקבות צליפת שוט (עמ' 24 ש' 24-31). לטענתו, במקרים שאנשים הגיעו אליו בנוגע לטנטון, לא במקרה של תביעה, הוא לא זוכר מקרה של טנטון בעקבות חבלה של צליפת שוט ואנשים מגיעים בשל מגוון סיבות (עמ' 24 ש' 4-8). המומחה העיד, כי בשלוש השנים שחלפו ממועד התאונה ועד לרישום בנוגע לטנטון היו מספיק סיבות שיכלו לגרום לטנטון (עמ' 25 ש' 8-9). לטענתו, דלקת ויראלית יכלה לגרום לטנטון. לאור טענה זו, נשאל המומחה, האם יש רישום בנדון והשיב, כי לא רושמים כל נזלת. המומחה אישר, כי אין ראיה שהתובע היה חשוף לרעש. המומחה נשאל האם היה לתובע רקע רפואי קודם בתחום השמיעה והשיב, כי אין צורך ברקע רפואי בתחום השמיעה והוסיף, כי התובע סבל בעבר מהפרעות קצב וכי כל פעולה לבבית יכולה לגרום לטנטון (עמ' 25 ש' 8-22). התובע טוען, כי הוא לא התלונן בתחום האוזניים אלא לאחר התאונה. כאמור, טענותיו בעניין זה לא עלו בסמוך לאחר התאונה אלא בחלוף שלוש שנים ממועד התאונה. יש לציין, כי אף בכתב התביעה אשר הוגש בדצמבר 2005, היינו יותר משנתיים לאחר התאונה אין תלונה לגבי טנטון או בתחום א.א.ג. והתובע אף לא ביקש תחילה מינוי מומחה רפואי בתחום א.א.ג. אלא רק בשלב מאוחר יותר. אין בעובדה שהתובע לא התלונן בתחום זה לפני התאונה בכדי ללמד, כי נזקיו בתחום נגרמו בעקבות התאונה. מקובלת עליי טענת המומחה לפיה אין בעובדה שאין רקע בתחום השמיעה בכדי ללמד על קיומו של קשר סיבתי. פער הזמן ממועד התאונה ועד למועד בו נרשמה תלונתו הראשונה בנדון תומך בעמדה זו. נטען בפני המומחה, כי בחוות הדעת הוא ציין שהתובע לא עשה בדיקה נוירולוגית ולא פנה לבירור סחרחורות. כן נטען בפניו, כי התובע נבדק על ידי נוירולוג והתגלה שאין לו ממצא נוירולוגי. המומחה נשאל, האם זה לא מצביע שהפגיעה אינה בתחום הנוירולוגי וייתכן שהיא קשורה לליקוי שמיעה והשיב בשלילה. לטענתו, הבדיקות של המערכת הווסטיבולרית מאוד מדויקות וכאשר המערכת נותנת אותותיה ניתן לאבחן אותה בעוד שמערכת הנוירולוגית המוח נותן אותותיו רק כאשר יש פגיעה קשה, וקשה מאוד למצוא פגיעות קטנות במערכת המוח. לטענתו, הרופא ביצע בדיקה קלינית ואין לו בדיקה מדויקת. עוד טען, כי העובדה שהנוירולוג לא ראה פגיעה נוירולוגית לא אומרת שאין פגיעה כזו (עמ' 25 ש' 24-32, עמ' 26 ש' 1-6). המומחה הוסיף, כי אבחנת הרופא לפיה הפגיעה מתאימה לפגיעה וסטיבולרית פריפלית אינה אבחנה נכונה (עמ' 26 ש' 7-8). בהמשך נשאל המומחה לגבי אבחון ביולוגי שהתובע עבר ואשר תוצאותיו לא היו לפניו בעת מתן חוות הדעת וטען שהמאבחן אינו רופא ולא אמור לתת אבחנות ומסקנות (עמ' 26 ש' 27-32, עמ' 27 ש' 1). לטענתו, קלינאי התקשורת שערך את הבדיקה אינו יכול לקבוע שיש טנטון על סמך ליקוי שמיעה שכן זו לא מומחיותו (עמ' 27 ש' 2-8). יש לציין, כי לא הותר לתובע להגיש את המסמך הרלוונטי, אשר לא היה בפני המומחה בעת מתן חוות דעתו. המומחה העיד, כי המסמכים אשר הוצגו בפניו במהלך עדותו באשר לבדיקות נוספות ומאוחרות לא משנים את מסקנתו המפורטת בחוות דעתו (עמ' 29 ש' 23-25). לבסוף נשאל המומחה, האם אין ליחס חצי מהנכות הניתנת בגין טנטון לתאונה, לאור העובדה שיש ספק האם הכל קשור לתאונה ולאור העובדה שהוא אינו יודע מה הגורם לטנטון. המומחה השיב, כי אין לו ספק במקרה זה שתחושת הטנטון אשר נרשמה לראשונה שלוש שנים לאחר התאונה אינה קשורה לתאונה הנדונה (עמ' 28 ש' 21-24). עמדתו הברורה והחד משמעית של המומחה הרפואי מטעם בית המשפט בעניין זה לא נסתרה. לא עלה בידי התובע להוכיח, כי אין ממש בקביעת המומחה לפיה לא נגרמה לו נכות בתחום א.א.ג בעקבות התאונה נשוא התובענה. התובע אף לא הוכיח, כי קיים ספק בעניין זה. איני מקבלת טענת התובע לפיה לאור העובדה שקיים פוטנציאל שייגרם טנטון בעקבות חבלת צליפת שוט וכי בנסיבות אלו ולאור רמת ההוכחה הנדרשת ומאזן ההסתברויות יש לקבוע קיומו של קשר סיבתי בין הטנטון והתאונה נשוא התובענה. לא נהיר לי על מה נסמכת טענת התובע לפיה לאור מאזן ההסתברויות יש לקבוע קיומו של קשר סיבתי כאשר המומחה אמנם לא שלל, כי ייתכן ויגרם טנטון כתוצאה מחבלת שוט אולם ציין, כי עסקינן במקרה נדיר, טענה אשר לא נסתרה, וכי אין לו ספק שאין זה המקרה בענייננו. לא די בעובדה שקיים פוטנציאל של נזק כאמור בעקבות חבלה של צליפת שוט ועל התובע להוכיח, כי הנזק האמור נגרם בעקבות מעורבותו בתאונה. התובע לא עמד בנטל זה. הנה כי כן, בעקבות התאונה נשוא התובענה נגרמה לתובע נכות בשיעור של 5% בתחום האורטופדי. לא שוכנעתי, כי נכותו התפקודית שונה מנכותו הרפואית. מצאתי, כי לנכות הרפואית שנקבעה לתובע בגין הגבלה קלה בחלק מתנועות הצוואר השפעה מוגבלת על רמת תפקודו של התובע ואין בנסיבות לבצע חישוב אריתמטי. לעניין זה אף לקחתי בחשבון, כי לתובע נכות בשיעור 25% בגין הגבלה בתנועות כתף ימין ללא כל קשר לתאונה. הנזק כאב וסבל כאמור לעיל, בעקבות התאונה נגרמה לתובע נכות צמיתה בשיעור של 5%. התובע לא אושפז בעקבות התאונה. בנסיבות אלו ועל פי שיקול הדעת הנתון לי, על פי תקנה 2 (ב) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו - 1976 מעמידה את הפיצוי שנגרם לתובע בגין ראש נזק זה על סך 12,000 ₪. הפסד השתכרות לעבר התובע הינו רופא במקצועו וטרם התאונה עבד כשכיר בקופת חולים וכרופא פרטי. לטענתו, משכורתו כשכיר לא נפגעה בעקבות התאונה נשוא התובענה אולם משכורתו כעצמאי נפגעה בשל נכותו אשר נגרמה בתאונה. התובע הגיש שומות מס מהשנים שקדמו לתאונה ומהשנים אשר חלפו מקרות התאונה. מהשומה של שנת 2003, השנה בה אירעה התאונה, לא ניתן ללמוד מה היו רווחיו של התובע בשלושת החודשים שקדמו לתאונה מעסקו הפרטי, שכן אין חלוקה לחודשים והשומה כוללת הן את רווחיו טרם התאונה ואת רווחיו לאחר התרחשותה (התאונה התרחשה בחודש אפריל 2003). מהשומות עולה, כי מעסקו הפרטי הייתה לתובע הכנסה חודשית ממוצעת בסך של 16,097 ₪ בשלוש השנים שקדמו לתאונה. יש לציין שהנתבעת טענה, כי מהשומות עולה שהתובע שומר על רמת שכר עקבית וכי הכנסתו הכוללת עלתה. לטענתה, אין לקבל את טענתו לפיה הוא צמצם את היקף עבודתו הפרטית בשל מגבלותיו. לטענת הנתבעת, הכנסתו ממשכורת עלתה משמעותית במשך השנים ויש להניח, כי הוא מחלק את סדר יומו בעבודתו בצורה אחרת ועל כן ההבדלים בהכנסתו הפרטית. הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי בשנה בה ארעה התאונה הייתה הכנסתו מהעבודה הפרטית הגבוהה ביותר. טענת הנתבעת באשר לשינוי בחלוקת סדר יומו של התובע מבחינת עבודתו לא הוכחה. לא מן הנמנע, כי השינוי בשכרו ממועד התאונה נובע מעליה בשכר ולא בשל שינוי בחלוקת סדר יומו. אף אם התובע שומר על רמת שכר עקבית הרי שלא מן הנמנע, כי אלמלא התאונה היה בידו להשתכר שכר גבוה יותר בשל עלייה בשכר בגין וותק ומסיבות אחרות. עוד אוסיף, כי התובע בסיכומיו טוען להפסד שכר ממוצע לחודש בשיער 6,000 ש"ח. יחד עם זאת, בכתב התביעה שהוגש בחודש דצמבר 2005 קרי שנתיים ושמונה חודשים לאחר התאונה טוען התובע במסגרת נזק מיוחד לפיצוי בגין הפסד שכר לעבר בסכום כולל של 20,000 ש"ח. היינו הפסד של כ- 625 ש"ח לחודש בלבד בממוצע. לאחר ששקלתי טענות כל הצדדים לרבות רמת שכרו של התובע עובר לתאונה, הכנסתו לאחר התאונה הן כשכיר והן כעצמאי, שיעור הנכות הרפואית ומידת ההגבלה, עברו הרפואי של התובע ומספר החודשים שחלף מאז התאונה, קובעת לתובע פיצוי גלובאלי בגין הפסד שכר לעבר בסך 50,000 ₪. לא מצאתי בנסיבות לאור גובה הנכות וההגבלה הקלה אותה קבע המומחה בתחום האורתופדי לערוך חישוב אריתמטי ולא שוכנעתי, כי כל הירידה הנטענת בשכר נובעת מהתאונה. הפסד השתכרות לעתיד התובע בן 63 וארבעה חודשים. מקובל עלי, כי לאור אופי עבודתו של התובע לא מן הנמנע, כי ימשיך לעבוד גם לאחר שימלאו לו 67 שנים. לאור כל המפורט לעיל מצאתי, כי גם לעתיד יש לקבוע לתובע פיצוי גלובאלי לאור שיעור הנכות ומידת ההגבלה הקלה. לעניין זה לקחתי בחשבון, כי לא חלה כל פגיעה בהכנסת התובע כשכיר והפיצוי מתייחס לגריעה פוטנציאלית בשכרו של התובע בעתיד כעצמאי. אי לכך, קובעת לתובע פיצוי גלובאלי לעתיד בגין אובדן כושר השתכרות לעתיק בסך 25,000 ₪. יש לציין, כי התובע לא עתר לפיצוי בגין הפסדי פנסיה, דבר העולה בקנה אחד עם העובדה שהוא טוען להפסדים בגין הכנסתו כעצמאי בלבד. הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לעבר ולעתיד התובע טוען, כי בעקבות התאונה נגרמו ויגרמו לו הוצאות נסיעה לשם קבלת טיפולים רפואיים וכן הוצאות רפואיות. חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשמ"ד - 1994 (להלן: "חוק הבריאות"), מעניק זכות לכל תושבי המדינה לשירותי בריאות, כמשמעותם בסעיף 3 לחוק האמור. שירותי הבריאות יינתנו על-פי סל שירותי הבריאות, בתחומים המוגדרים בחוק (ס' 6 לחוק). התובע לא הוכיח, כי יזקק לטיפולים רפואיים בעתיד בעקבות התאונה. המומחה מטעם בית המשפט אף ציין בחוות דעתו, כי אינו צופה החמרה או צורך בטיפולים רפואיים. כמו כן התובע לא הוכיח, כי הטיפולים הרפואיים להם הוא נזקק אינם נכללים בסל שירותי הבריאות. התובע לא צירף קבלה כלשהי לשם הוכחת טענתו באשר להוצאות אשר נגרמו לו בעקבות התאונה. באשר להוצאות הנסיעה לעבר, ועל דרך האומדנא ובהתחשב בשיעור נכותו הצמיתה ובטיפולים שעבר, אני מעריכה את הפיצוי לתובע בראש נזק זה בסך 1,000 ₪. עזרת צד ג' התובע לא זימן עד כלשהו להעיד בעניין זה ולא הוכיח, כי הוא נזקק או עתיד להיזקק לעזרת צד שלישי בעקבות התאונה או את שיעור העזרה לה נזקק. בנסיבות אלו ולאור שיעור נכותו של התובע לא שוכנעתי, כי התובע נזקק או עתיד להיזקק לעזרת צד שלישי בשיעור חריג העולה על המצופה מבני משפחה. בנסיבות אלו, אינני פוסקת פיצוי לתובע בראש נזק זה. התוצאה הנה כי כן, מצאתי כי בעקבות נכותו אשר נגרמה בשל מעורבותו בתאונה נשוא התובענה נגרמו ועתידים להיגרם לתובע הפסדים בשיעור של 88,000 ₪. לא מצאתי לחייב את הנתבעת לשפות את התובע בגין עלות שכר טרחת המומחה בתחום האורתופדי בו נשא התובע, מכיוון שעלות זו מתקזזת עם עלות שכר טרחת המומחה בתחום א.א.ג בו נשאה הנתבעת, לאחר שהמומחה קבע, כי לא נותרה לתובע נכות בתחום א.א.ג ועל כן יש לקזז עלות שכר המומחה בתחום א.א.ג מהפיצוי שנפסק לתובע. בנוסף, התובע ביקש לחקור את המומחה מטעם בית משפט בתחום א.א.ג.. המומחה לא שינה עמדתו. משכך, על התובע לשאת בעלות חקירתו. בנסיבות אלו, נעתרת לתובענה ומחייבת את הנתבעת לפצות את התובע בסך של 88,000 ₪ בשל נזקיו בעקבות התאונה. בנוסף, מחייבת את הנתבעת לשאת בשכר טירחת עו"ד בשיעור 13% וכן החזר אגרה ששולמה משוערכת להיום. הנתבעת תישא ביתרת האגרה החלה בתיק. הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין, שאם לא כן יישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום בפועל. נכותתאונת דרכיםאחוזי נכותביטוח לאומי