הארכת מועד להגשת ערר מיסוי מקרקעין

דוגמא לפסק דין בנושא הארכת מועד להגשת ערר מיסוי מקרקעין: 1. לאחר מתן ההחלטה מיום 1.8.2012, המציא ב"כ העורר צו ירושה X ז"ל (להלן - המנוח), שניתן ביום 2.9.2004, שבו פורטו שמות כל היורשים, עמדי, העורר המקורי (להלן- עמדי), ויתר על חלקו בירושה לטובת אביבה מזרחי. כתב הערר מתוקן בזאת ושמות היורשים יצורפו כעוררים. המסגרת הדיונית 2. המסגרת הדיונית היא האם יש לראות בהחלטות של המשיב מהתאריכים 18.5.2008 ו-5.1.2009 (להלן - ההחלטות), החלטות בהשגה שעליהן ניתן להגיש ערר, או האם החלטת המשיב מיום 23.11.2003 (להלן - ההחלטה), שבה תיקן את השומה בהתאם לסמכותו לפי סעיף 85(1) לחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה, תשכ"ג-1963 (להלן - החוק) וקבע כי הנכס בחלקה 107 בגוש 30076, ברחוב יפו 174 בירושלים (להלן - הנכס) הינו חנות ולא דירה למגורים, ולכן יש לחייב את התשלום שקיבל עמדי בגין ההפקעה במס שבח ותיערך שומה מתוקנת, היא ההחלטה שעליה היו צריכים העוררים להשיג בזמנו ולא על ההחלטות, שכן, כטענת המשיב, המועד להגשת השגה או לתיקון שומה פקע. בנוסף, יש לבחון אם יש מקום להאריך את המועד להגשת ערר כאמור בסעיף 107 לחוק. טענות העוררים 3. עו"ד רודנקו, שייצג את העוררים בערר, טען כי לא היה מקום לנקוט בהליך של השגה אלא בהליך של תיקון שומה, מפני שהחלטת המשיב הנסמכת על החלטת העירייה שהמקום לא שימש למגורים, וזו החלטה זו מוטעית, כפי שהעירייה מודה. ביום 18.4.2007 הגיש עמדי בקשה לתיקון השומה (נספח כב לתצהיר עמדי) [את המכתב כתבו קרוביו של עמדי ולא הוא עצמו - מ' ר'] והפנה את תשומת לב המשיב כי הדירה שמשה למגורים. לאחר מכן התנהלו חילופי מכתבים ופגישות בין עו"ד רבינוביץ, בא כוח עמדי לבין נציגי המשיב. המשיב קיבל, לפי דרישתו, מסמכים שונים המוכיחים, לטענת עמדי, כי הנכס שימש למגורים. ההחלטה לא היתה שגויה לפי המסמכים שהיו אז בפני המשיב, לכן לא הוגשה השגה. הערר מבוסס על כך שהמשיב טעה בכך שהתעלם מהראיות החדשות שהגיש ב"כ עמדי שהצביעו על הטעות שנפלה בתיקון השומה על ידי המשיב. המשיב האריך לעמדי את המועד להגשת הערר עד ליום 30.6.2009 (נספח ב לערר) והערר הוגש ביום זה. יש לראות בבקשה מיום 30.4.2007 בקשה שהוגשה בתוך ארבע השנים, כנדרש בסעיף 85 לחוק. גם אם היתה חריגה ממסגרת של ארבע שנים, הוועדה מוסמכת להאריך את המועד, במיוחד בהתחשב בעובדה שהשיב היה נכון לבדוק ואף בדק את המסמכים שהגיש עמדי ואף נפגש עם ב"כ עמדי. בסופו של יום לא הסכים המשיב לתקן את השומה. טענות המשיב 4. כבר בפרוטוקול הדיון הראשון בערר שהתקיים ביום 25.1.2010, הצהיר ב"כ המשיב כי אין מקום לשמיעת הערר בשל חלוף המועדים להגשת ההשגה למשיב וגם המועד להגשת הערר חלף. הסיכומים שעל בית המשפט לשמוע צריכים להתמקד בנקודה זו. אמנם המנוח נפטר לאחר שהשומה תוקנה, אבל בא כוחו של המנוח ייצג אז בפני המשיב גם את עמדי, שהגיש את הערר. המשיב תיקן את השומה בתוך ארבע שנים, אחרי שהתגלו לו עובדות חדשות ממסמכים שהגיעו לידיו. על ההחלטה היה צריך להגיש אז השגה. המשיב מוסמך, לפי סעיף 85 לחוק, לתקן שומה רק אם נתגלו עובדות חדשות שהיו קיימות ערב קבלת השומה ושלא היו ידועות, והעשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בידי המשיב, בעת עשיית השומה, לחייב במס או לשנות את סכום המס. טענת עמדי כי הנכס שימש למגורים אינה עובדה חדשה שלא היתה ידועה ערב קביעת השומה. לחילופין, ביום 18.5.2008 החליט המשיב לדחות את בקשת קרוביו של עמדי, לא לתקן את השומה ודרש לשלם את המס לאלתר (נספח כד לערר). היה לעמדי פרק זמן של 30 יום להשיג עליה. העובדה שעו"ד רבינוביץ המשיך להתכתב ולהיפגש עם המשיב אינה יכולה ליצור ציפיות בלב עמדי, כי במכתבים של המשיב מהתאריכים 5.1.2009, 3.3.2009 ו-31.3.2009 נאמר ברחל ביתך הקטנה כי סעיף 85 לחוק חל ואינו מאפשר פתיחת השומה לאחר שנקפו ארבע שנים. ההחלטה מיום 1.5.2009 אינה החלטה בהשגה שכן הזמן להגשת השגה תם וגם המועד לתיקון השומה. העובדה שחרף זאת המשיב היה נכון לבחון טענות של עמדי אינה צריכה לפעול נגדו. דיון בחינת התצהירים והנספחים 5. טענותיו של עו"ד רודנקו סותרות את טענותיו של עמדי בתצהירו. כאמור, לדברי עו"ד רודנקו, לא היה מקום להגיש השגה על ההחלטה, כי היא היתה נכונה לפי העובדות שעמדו בפני המשיב. לא זו הטענה בערר ובתצהירו של עמדי. בעררו ובמיוחד בתצהירו, טוען עמדי כי הנכס היה דירה למגורים ולא היה נכס עסקי. אין טענה כי ההחלטה היתה נכונה לזמנה. גם קרוביו של עמדי, בשני המכתבים שכתבו למשיב, לא טענו כי חלק מהנכס שימש למגורים וחלק מהנכס שימש כחנות. עמדי אינו מתמודד עם הטענות שפורטו בתצהירו של גיל קובץ והמסמכים שצורפו לתצהירו: מכתב שכתב עו"ד רבינוביץ ביום 14.3.2000,לעו"ד בלאושטיין, ב"כ הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, שבו נאמר כי מדובר בחנות ולפי נתון זה יש לשום את הנכס; מכתב מיום 27.9.2000, שבו נאמר שהפיצוי הוא עבור הפקעת בית עסק; ה"פ 597/99 שבו עמדי תבע לבטל את ההפקעה של הנכס. בתצהיר שתמך בהמרצת הפתיחה אין עמדי טוען כי הנכס שברשותו משמש למגורים. הוועדה המקומית דחתה את תביעתו החילופית לקבל פיצוי בנימוק שמדובר בעסק וסעיף 194 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 מקנה זכות לפיצוי רק כאשר מדובר בהפקעה של בית מגורים; פרוטוקול וועדת הכספים של העירייה מיום 10.9.2000, שבו נאמר שהפיצוי שעמדי זכאי לו הוא עבור חנות. שווי מ"ר בחנות גבוה משווי מ"ר בדירה. כמו כן אין עמדי מתמודד עם נספחים ו ו-ט לתצהירו, שבו מודים קרוביו בפה מלא, במה שהחליט פקיד השומה לפי הצהרת עמדי, כי הנכס נמכר כנכס עסקי. בנוסף, לפי רישומי משרד הפנים עמדי מעולם לא התגורר בנכס. גם עו"ד רבינוביץ, בתצהיר שהגיש ביום 22.12.2011, אינו מתמודד עם מסמכים מזמן אמת והוא מתייחס רק למסמך אחד, המכתב מיום 14.3.2012. מדובר במכתב שכתב עו"ד רבינוביץ לעו"ד בלאושטיין, שבו הציע הצעת פשרה לגבי אמות המידה לפיצוי המנוח ועמדי בגין ההפקעה. כל מה שנאמר במכתב הוא שלפי חוות הדעת של השמאי מטעם הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, גובה החנות כ-5.40 מטר, ובהתחשב בגובה זה יש לשום את הנכס לפי שווי של קומה וחצי לפחות. אין במכתב שום התייחסות לכך שהנכס מחולק לחנות ולדירת מגורים. אין עו"ד רבינוביץ מתמודד בתצהירו גם עם יתר הטענות המצויות בתצהירו של גיל קובץ וגם אין הסבר מדוע במסמכים שנזכרים בתצהירו של גיל קובץ אין הפרדה בין החלק העסקי בנכס, לבין החלק שעמדי התגורר בו, לטענתו. גם עמדי, בתצהירו, אינו טוען להפרדה בין שני חלקי הנכס. גם אין התייחסות להחלטת פקיד השומה, שקיבל את טוענתו של עמדי שהנכס הוא נכס עסקי וגם לא בהודאת קרוביו של עמדי שהלה הצהיר בפני פקיד השומה שהנכס הוא נכס עסקי. הוא הדין בהצהרת הון של עמדי ליום 31.121998, שהוגשה ביום 2.3.2001 לפקיד השומה, שהנכס הוא נכס עסקי (מש/2 לתצהיר גיל קובץ מיום 3.1.2012). הצהרה של קרוביו של עמדי, שחרף ההצהרה לפקיד השומה, הנכס שימש למגורים לעמדי, אינה יכולה לבוא במקום שבו עמדי עצמו, הוא ולא אחר, נדרש להסביר מדוע הצהיר בפני פקיד השומה כי הנכס הוא נכס עסקי. לא יעלה על הדעת כי הצהרות עמדי ישתנו לפי התועלת שיביאו לו בתחום הפיצוי והמיסוי. 6. "ההשגות" שהגישו קרובי עמדי, בימים 18.4.2007 ומיום 31.3.2008 לאו השגות הן. מי שמוסמך להגיש השגה הוא רק עמדי ולא קרוביו. רק עמדי יכול לתרץ את הצהרתו בפני פקיד השומה. גם אין במכתבים הללו מסמכים הבאים להסביר ולתרץ את ההצהרה בפני פקיד השומה, לכן המכתבים אינם יכולים להיחשב כהשגה וההחלטות אינן החלטות בהשגה. המשיב נהג כיאות ובהגינות בעמדי כאשר לפנים משורת הדין הסכים לבדוק את המסמכים שהגיש עו"ד רבינוביץ. אין עמדי יכול להסתמך על בדיקות של המשיב מהטעם שהמשיב במכתבו מיום 5.1.2009 הודיע כי אין בדעתו לפתוח את השומה, מאחר וסעיף 85 אינו מאפשר לפתוח את השומה לאחר שחלפו ארבע שנים. במכתב מיום 17.2.2009 (נספח ב' לערר) חזר המשיב על עמדתו כי ההחלטה מיום 5.1.2009 אינה תשובה להשגה, שכן הזמן להגשת השגה ולתיקון השומה חלף. במכתב נוסף מיום 3.3.2009 נאמר לעמדי כי ניתנת לו אורכה להגשת השגה עד ליום 31.3.2009, תוך הדגשה כי ההחלטה מיום 1.5.2009 [הכוונה להחלטה מיום 5.1.2009 - מ' ר'], אינה תשובה להשגה, שכן הזמן להגשת ההשגה תם וכך גם הזמן לתיקון השומה. כך גם נאמר במכתבים נוספים מהימים 17.2.2009 ו-3.3.2009. בשני מכתבים אלה נתנו אורכות להגשת הערר, תוך שמירה על הטענה כי הזמן להגשת ההשגה חלף. האורכה האחרונה להגשת הערר ניתנה עד ליום 30.6.2009. בניגוד, להחלטה בו"ע (י-ם) 1045/06 די. סי. אס. חברה לפיתוח שירותים קהילתיים בע"מ נ' מנהל מיסוי מקרקעין, לא פורסם 22.8.2007), שם ראתה הוועדה במכתב השני המשך למכתב הקודם. כאן חזר המשיב במכתביו לקרובי המשפחה על הנימוק בגינו תיקן את השומה, כי הנכס הופקע כנכס עסקי. כאמור, מכתבים אלה אינם השגה כי לא הוגשו בידי עמדי למשיב. נוסיף, כי פניה למשיב לאחר קבלת ההחלטה לשקול את החלטתו בשנית, אינה מפסיקה את מרוץ הזמן להגשת ערר (המ' (ת"א) 5739/98 בר סול בע"מ נ' מנהל מס שבח מקרקעין, לא פורסם (4.6.1998). 7. למשיב עומדת גם חזקת התקינות, בשל הזמן הרב שחלף מאז מתן ההחלטה ועד לפנייה של היורשים למשיב. הזמן שחלף מיום מתן ההחלטה ועד שעו"ד רבינוביץ "התעורר" והחל להתכתב עם המשיב, מעצים את חזקת התקינות (ע"א 4072/11 מרום נ' נציבות מס הכנסה, לא פורסם (6.11.2012); ע"א 3901/11 מחקשווילי נ' רשות המיסים בישראל, לא פורסם (7.8.2012). סעיף 85 לחוק פרק הזמן הנקוב בסעיף 85 לחוק בא ללמדנו שאמת ויציב - יציב עדיף. בדומה להתיישנות המחוקק סבור שיש פרק זמן שבו, בדרך כלל, יש לסתום את הגולל על הנושא שבמחלוקת ואין לפתוח פרשיות מהעבר. יש לכך סיבות שונות כמו הרצון לדון בתביעות אקטואליות ולא תביעות ישנות נושנות, קושי ובזבוז משאבים בגילוי ראיות והסתמכות הצד האחר כי הפרשה נחתמה. יחד עם זאת הפסיקה מקלה על הרשות, כאשר ההחלטה החדשה ניתנה בעקבות הטעיה או מרמה של האזרח (ראו גם זמיר, הסמכות המינהלית, כרך ב, מהדורה שניה, עמ' 1395, 1397 (התשע"א-2011). לכן סעיף 85 לחוק בא לקבע את סופיות השומה ופתיחתה רק במקרים חריגים המנויים בו. אי הגבלה של התקופה שבה ניתן לפתוח שומה תגרום לפגיעה באינטרס ההסתמכות של נישומים או הרשות או תפגע ברשות שלא תוכל לכלכל את צעדיה אם תהא צפויה לדרישות לאחר שנים להשבת מס שולם אפילו בטעות. הרשות נאמנה לאינטרס הציבורי ולמלא את חובותיה המוגדרות. לכן, אם נתגלו עובדות חדשות, טעות, הטעיה, או הצהרה לא נכונה של המוכר בפרק הזמן של ארבע שנים עליה לקיים את חובתה ולתקן את השומה. האינטרס הציבורי גובר על האינטרס הפרטי. עמד על כך השופט ברק (כתארו אז) בע"א 736/87 יעקובוביץ נ' מנהל מס שבח מקרקעין, פ"ד מה(3) 365 (1991), בעמ' 370: "היחס בין סעיפיו השונים של סעיף 85 הוא כדלקמן: כאשר נתגלתה עובדה חדשה - סמכות התיקון היא על-פי סעיף 85(1); כאשר נמסרה הצהרה לא נכונה - סמכות התיקון היא על-פי סעיף 85(2) (ויש לשים לב - שני המקרים הללו אינם בגדר טעויות רגילות, אלא עניינם בהחלטות שנתקבלו על סמך מידע חסר או מידע כוזב); כאשר נפלה טעות כלשהי, בין אם עובדתית ובין אם משפטית - סמכות התיקון היא על-פי סעיף 85(3)...". בעמ' 373-372 מוסיף השופט ברק: האינטרסים שעומדים אלו כנגד אלו במקרה דנן הם כלהלן: מצד אחד עומדת זכותם של המערערים לסמוך ולהסתמך על כך ששומה עצמית שהגישו הפכה להיות סופית. אינטרס זה חזק במיוחד כאשר נישום שינה את מצבו לרעה בעקבות ההחלטה השגויה... מהצד השני עומד האינטרס הציבורי בשמירת החוקיות של פעילות המינהל... השומה המקורית עמדה בניגוד ברור לאמור בחוק. אין המדובר כאן רק בפגיעה בהכנסות המדינה, אלא המדובר במילוי חובותיה של הרשות, כפי שהוגדרו לה בחוק. זהו אינטרס ציבורי מובהק וכבד משקל. חמורה הפגיעה באינטרס הציבורי כאשר רשות פועלת בניגוד לקבוע בחוק פי כמה מהמקרה בו היא מפעילה את שיקול-דעתה באופן מוטעה, ואפילו מהמקרה בו היא טועה טעות שבעובדה... מבין האינטרסים הנ"ל גובר האחרון, הוא האינטרס הציבורי שהרשות תקיים את שמצווה על-פי החוק. לפיכך אנו מוצאים כי למשיב הייתה סמכות לשנות את השומה, וכי סמכותו זו הופעלה כדין. בע"א 7759/07 כספי נ' מנהל מס שבח מקרקעין, לא פורסם (12.4.2010), אומר השופט רובינשטיין: "נראה כי סעיף 85, בדומה לסעיף 79 לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975, וסעיף 19 לחוק מס רכוש וקרן פיצויים, תשכ"א-1961, בא לקבוע סופיות ולמנוע תוהו ובוהו ומציאות ישראלית של סחבת עד אין קץ". עמד על כך גם השופט ג'ובראן בע"א 976/06 מרום נ' נציבות מס הכנסה, לא פורסם (6.11.2008) "את האיזון יש לבצע על רקע כלל הנסיבות, ובהן אינטרס ההסתמכות של הנישום על סופיות השומה, הנזק שנגרם לנישום או שעלול להיגרם לו כתוצאה מפתיחת השומה, מהותו של האינטרס הציבורי שאנו מבקשים לקדם, וכמובן נסיבות פתיחת השומה המבוקשת. במהותו איזון זה הינו אותו איזון שנקבע בעבר על ידי בית המשפט בנוגע לשינוי החלטה מינהלית". על שיקולי השבה כללים במקרה של גבייה שלא כדין על ידי הרשות, ראו ע"א 546/04 עיריית ירושלים נ' שירותי בריאות כללית, לא פורסם (20.8.2009). 9. מאחר ועמדי לא הגיש השגה בפרק הזמן של ארבע שנים, הפרשה נחתמה. גם אם נפלה טעות בהחלטה לתקן את השומה, וזאת לא אמרתי, כי גרסתו של עמדי נקובה ככברה. כיוון שכך, לא נגרם עוול לעמדי ואין מדובר בהחלטה שאינה עומדת איתן בהתחשב בנתונים שעמדו בפני המשיב. סעיף 107 לחוק 10. גם אין מקום לאפשר לעמדי לעשות שימוש בסעיף 107 לחוק. בע"א 7759/07 הנ"ל, אומר השופט רובינשטיין: "אולי למעלה מן הצורך בתיק הספציפי, אך כדי לסייע להפגת אי הבהירות שתתואר להלן, אתייחס לחילוקי הדעות שנתגלעו בין חברי ועדת הערר שנסבו, כאמור, על שאלת פרשנותו של סעיף 107 לחוק - האם, כלשונו, ניתן להאריך בעזרתו כל מועד, כולל המועד הנקוב בסעיף 85, או שמא נועד הסעיף לאפשר הארכת מועדים דיוניים קצרים גרידא. חילוקי דעות אלה מבטאים מגוון דעות שהושמעו בהחלטות ועדות הערר בשאלה זו. כך, במספר החלטות נקבע כי בכוחו של סעיף 107 להאריך את המועד שבסעיף 85 (עמ"ש 14/89 קייסון נ' מנהל מס שבח חיפה, מיסים ד/6 (דצמבר 1990) עמ' ה-27; ו"ע 1018/06 חברת פרויקטים גן העיר בע"מ נ' מדינת ישראל, לא פורסם; ו"ע 1007/05 המשלחת הדתית הרוסית של הפטריארכיה של מוסקבה נ' מנהל מיסוי מקרקעין, ירושלים, לא פורסם. בהחלטות אחרות הוכר כוחו של סעיף 107 להאריך את מועד ארבע השנים שבסעיף 85 רק ב"נסיבות מיוחדות" (ו"ע 1063/02 סולטן נ' מנהל מס שבח נתניה, לא פורסם; ו"ע (מחוזי ת"א) 1340/05 סטרינסקי נ' מס שבח ת"א 2, לא פורסם; ו"ע 1369/03 מסטי נ' מנהל מס שבח רחובות, לא פורסם. אציין, כי בחלק מן ההחלטות דובר במקרה של טעות בתום לב מצד הנישום, מצב שחייב, לדעת הועדות, אפשרות למתן ארכה לתיקון השומה. בפסקי דין אחרים נקבע, כי אין לעשות שימוש בסעיף 107 לשם הארכת המועד הקבוע בסעיף 85 לתיקון שומה, וזאת בשל השאיפה ליציבות המס וסופיותו, גם על חשבון קיומן של טעויות (ו"ע 9066/04 אלוני נ' מנהל מס שבח מקרקעין, לא פורסם וההפניות דשם; ו"ע 1025/05 הדר נ' מנהל מיסוי מקרקעין ירושלים לא פורסם, אם כי פסק דין זה כלל גם הסתייגות, לפיה במקרים מיוחדים תתאפשר ארכה). בית משפט זה טרם נדרש לסוגיה זו, אך לגבי סעיף 107 באופן כללי נפסק, כי יש ליתן לו פרשנות מרחיבה (ע"א 1613/92 זיו נ' מנהל מס שבח מקרקעין, ירושלים, פ"ד נ(1) 485, השופטים טל וטירקל). לעניין סעיף 85 נקבע בפרשת רוזנברג כי "תיקון שומות מס באופן רטרואקטיבי הוא דבר חריג ומן הראוי להגביל את היקף תחולתו" (ע"א 1458/99 רוזנברג נ' מנהל מס שבח מקרקעין, לא פורסם השופט אנגלרד); בפרשה ההיא לא אושר למנהל לשנות סיווג עסקה רטרואקטיבית לאחר שנים רבות, והודגש, כי "מגבלת הזמן על תיקון שומה הקבועה בסעיף 85 לחוק תחול על כל היבטיה של השומה" - היבט המיסוי בהווה והיבט הצופה פני עתיד, אך לא נשללה האפשרות להארכה מיניה וביה, ולא הוזכרה אפשרות השימוש בסעיף 107 לצורך ההארכה. במחלוקת זו, דעתי כדעת הרוב בועדת הערר, כי ניתן להאריך את המועד המופיע בסעיף 85 באמצעות סעיף 107. לא מצאתי בלשון סעיף 107 דבר המגביל את תחולתו, ודומני כי אף יהא זה צודק, במקרים מסוימים - גם אם מועטים - לאפשר הארכת המועד הקבוע בסעיף 85. כך, למשל, במקרים בהם נפלה טעות בתום לב, וזו התגלתה לאחר שחלף המועד לתיקון, יש לשקול הארכת המועד לתיקון, על בסיס בחינה פרטנית של כל מקרה, וזאת 'כדי לקבוע מס-אמת המבטא את התוכן הכלכלי של העסקה ומשיג את תכלית החוק' (פרשת גן העיר, וההפניות דשם). שאלתי את עצמי מה ראה המחוקק לקבוע הן את הוראת סעיף 85 והן את הוראת סעיף 107, ומה היחס ביניהן. נראה כי סעיף 85, בדומה לסעיף 79 לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975, וסעיף 19 לחוק מס רכוש וקרן פיצויים, תשכ"א-1961, בא לקבוע סופיות ולמנוע תוהו ובוהו ומציאות ישראלית של סחבת עד אין קץ. סעיף 107, בדומה לסעיף 116(א) לחוק מס ערך מוסף וסעיף 51 לחוק מס רכוש וקרן פיצויים, בא לקבוע סמכות כללית מסויגת להארכה, וסעיף 51 נוקט דרישה "סיבה מספקת" כסעיף 107 בענייננו, שלא היה כמותו בחוק מס שבח מקרקעין, תש"ט-1949. לשלמות התמונה יצוין כי העיקרון שביסוד הוראת ההארכה שבסעיף 85 ראשיתו עוד בהצעת חוק מס שבח מקרקעין, תשכ"ב-1962, הצעות חוק תשכ"ב, 270 ,272 (בסעיפים 68-67 שם דובר בשלוש שנים, ובמקרה של הצהרה בלתי נכונה - שש). הוראת סעיף 107 היתה שם בסעיף 89, וראו גם תיקון סעיף 107 אשר הרחיב את תחולתו ((תיקון מס' 34) התשנ"ז-1997 מיום 28.2.97, ס"ח 1612, 72). ואכן, שאלת ההארכה על פי סעיף 107 נפרדת משאלת ההיקף הראוי לשימוש בסעיף 85. המלומד הדרי, למשל, סבר כי ניתן להאריך את מועד ארבע השנים הקבוע בסעיף 85 על ידי שימוש בסעיף 107, אך כי על דרך הכלל, יש לעשות שימוש זהיר ומדוד באפשרות לתיקון שומה על פי סעיף 85, מן הטעם של פגיעה בסופיות ההחלטה של הרשות המינהלית (י' הדרי, מיסוי מקרקעין כרך ג' (מהדורה שנייה, 2007) 213-211; כן ראו פרשת סולטן ופרשת רוזנברג). ברי, כי החשש מפני האפשרות לתיקון שומה 'עד אינסוף' נובע מן הרצון להגן על הודאות לגבי סופיות השומה. אמנם, כאשר הנישום הוא המבקש את ההארכה, החשש מפגיעה בו מופחת; אך מאידך גיסא, יש לזכור כי 'טענת ההסתמכות ושיקולי הוודאות והיציבות, עומדים גם לזכות הרשות המנהלית, ולא רק לנישום' (ע"א 5040/03 מצפה 6896/19 בע"מ נ' מנהל מיסוי מקרקעין - תל אביב, פ"ד נח(6) 180, 188-187); וכפי שציין בא כוח המדינה - המסתייג מאפשרות ההארכה - יהיו פקידי המס שיעלצו לפרשנות המרחיבה. זו איפוא 'חרב פיפיות', אך הדבר אינו משנה את הפרשנות המשפטית; ועם זאת, השכל הישר, יועץ טוב בכל מקום, מצדיק - אכן - שימוש שקול ומדוד בהארכת המועד הקבוע על פי סעיף 85 על-ידי סעיף 107. הארכה כזאת צריך שתעשה בזהירות הראויה, תוך התחשבות אמיתית בהסתמכות על השומה, ובקושי הראיתי שנוצר עם חלוף הזמן (הדרי, שם, 216; ו"ע 5038/05 סגל נ' מנהל משרד מיסוי מקרקעין, לא פורסם; השוו פרשת רוזנברג - פסקה 17 לחוות דעתו של השופט, כתארו אז, ריבלין; ע"א 736/87 יעקובוביץ נ' מנהל מס שבח מקרקעין, נצרת, פ"ד מה(3) 365, 373-372). נוסף על כך, כדעת הרוב בועדה, על דרך הכלל, המבקש הארכת מועד לתיקון שומה צריך להראות 'סיבה מספקת' להארכת המועד (ולא רק סיבה לתיקון השומה). ודוק, סיבה מספקת להארכת מועד אינה סיבה מהותית לעניין אותו מבקשים לקדם (כגון תיקון השומה), אלא סיבה הנוגעת למועדים, קרי, סיבה שתבהיר מדוע לא נעשו הפעולות הדרושות בתוך המועדים הקבועים בחוק. השופטים פוגלמן ועמית השאירו שאלה זו בצריך עיון. בו"ע 22634-01-12 קבוצת עונאללה ליזום והשקעות בע"מ נ' מנהל מס שבח חיפה, לא פורסם (31.10.2012), חזר השופט סוקול ואימץ את דברי השופט רובנשטיין: "עם זאת יש להזכיר כי אפילו המצדדים בסמכותו של המנהל להאריך את המועד, מסכימים כי השימוש בסמכותו לא ייעשה כלאחר יד. הוא מותנה בהגשת בקשה מתאימה ובהצגת נימוקים המצדיקים את מתן הארכה... כאשר בוחנים את הנימוקים למתן ארכה להגשת בקשה לתיקון שומה על פי סעיף 85 לחוק מיסוי מקרקעין או מכוח העקרונות הכלליים המאפשרים תיקון ושינוי החלטות מנהליות, נקודת המבט תהא תחילה על הטעמים שבעטיה מוגשת הבקשה לתיקון באיחור רב (ע"א 7759/07 הנ"ל פיסקה י"ב). תחילה עלינו לברר מדוע הוגשה בקשת תיקון ומדוע לא הועלו טענות הנישום במסגרת ההשגה. ודוק, מקום בו נישום סבור כי המנהל טעה, בין טעות משפטית ובין טעות טכנית, הרי שעומדים בפניו הליכי השגה וערעור. במיוחד נכון הדבר כאשר מדובר בטעות הנלמדת מתוך השומה עצמה, ואינה מתבססת על נתונים חיצוניים, שאז דרך המלך בה על הנישום לצעוד הינה הגשת השגה וערעור". לי נראה כי סעיף 107 לחוק חל גם על האמור בסעיף 85. בסעיף 107 המקורי נאמר: "(א) המנהל רשאי להאריך כל מועד שנקבע בחוק זה אם נתבקש לכך על ידי מי שמוטלת עליו חובה לעשות דבר לפי חוק זה, וראה סיבה מספקת לכך, למעט המועד להגשת ערר או ערעור". שכן, מאז תיקון 34 לחוק, נוסח הסעיף הוא כדלקמן: "(א) המנהל רשאי להאריך כל מועד שנקבע בחוק זה, אם נתבקש לכך ואם ראה סיבה מספקת להיעתר לבקשה". 11. כאשר מדובר בהארכה נוספת מעבר לארבע שנים, השיקולים צריכים להיות צרים יותר. אמנם בע"א 1613/92, הנ"ל, עמ' 491, 492) סברו השופטים טל וטירקל שיש לתת לסעיף 107 לחוק פרשנות מרחיבה, הרי לאור השיקולים שהבאתי, של השופטים רובינשטיין וסוקול, הפרשנות צריכה להיות שונה. כאמור צריך להצביע על סיבה מספקת מדוע לא נעשתה הפניה לתיקון השומה במועדים הקבועים בחוק, במסגרת ארבע שנים. פרשנות רחבה של סעיף 107 לחוק היא חרב פיפיות. אם נתיר את הרסן ונאפשר לנישום להתעורר לאחר שנים ולבקש לתקן את השומה ללא סיבה מספקת לאיחור בפניה ולא סיבה מספקת לתיקון השומה עלולים הרשות והנישום להיפגע (ע"א 7759/07, הנ"ל). הארכת המועד במסגרת סעיף 107 לחוק צריכה להיעשות בזהירות תוך הבאה בחשבון את אינטרס ההסתמכות והקושי הראייתי בשל חלוף הזמן. עמד על כך השופט רובינשטיין בע"א 5110/05 מדינת ישראל נ' שטיינברג, לא פורסם (18.1.2007): "יש לזכור כי בשירות הציבורי יש גם חשיבות לידיעה מוסדית, מה שקרוי גם לעתים זיכרון מוסדי, ומשמתחלפות הנפשות הפועלות במערכת, פשיטא שמערך הידיעה היכן לחפש יוצא לוקה אף הוא, גם מדברי העדה חי עולה שהעובדות ידועות לה מתיקים ומפי מי שפרשו, וחלק מן הפורשים הללו כבר אינו עמנו לעת הזאת. לפנינו איפוא בחינת גזירה שלא תמיד יכול הציבור - במקרה זה מערכת המינהל הממשלתי - לעמוד בה. ועוד, עלינו להשקיף אל הנושא גם במשקפיהן של השלכות רוחב. העדר התיישנות בצירוף דחייתה של טענת השיהוי כעבור למעלה מארבעים שנה, נטלי ראיה מועברים, והנחה כי המינהל הציבורי מסודר עד כדי כך שאין הולך בו דבר לאיבוד, ועל כן אם לא נמצאה קבלת תשלום חזקה שלא היתה - כל אלה קביעות או הנחות של בית המשפט קמא לטובת המשיבים - עלולים להטיל על קופת הציבור עול כספי כבד. לפעמים הוא עול ראוי; אך האחריות מחייבת זהירות בכגון דא".   12. עמדי לא הראה סיבה מספקת המצדיקה הארכת מועד. הגרסאות הנוגדות שמסר בפורומים שונים שוללים את תום ליבו ושוללים קיומה של סיבה מספקת להארכת המועד. אין גם הסבר מדוע רק בסוף שנת 2008 החל עמדי, באמצעות עו"ד רבינוביץ, להמציא ראיות לטענתו. כאמור, המשיב הסכים, לפנים משורת הדין, לבחון ראיות אלה, אך לא מצא בהן ממש וגם, כפי שהראיתי, עמדי אינו מתייחס לראיות חשובות בתצהירו של גיל קובץ ובתצהירו שלו, המראות שהנכס שהופקע ובגינו קיבל עמדי פיצוי, היה נכס עסקי. טענת ב"כ עמדי כי לא היה טעם להגיש ערר כי לפי המסמכים שעמדו בפני המשיב הצדיקו את ההחלטה. נימוק זה אינו מצדיק הארכת מועד לפי סעיף 107 לחוק. לא שמעתי מפי עמדי, מדוע הוא, שידע את האמת לשיטתו, לא פנה מיד לשנות ההחלטה בנימוק שהמשיב טעה ובידיו מסמכים המוכיחים ומאששים את גרסתו. סיבה מספקת להארכת מועד אינה סיבה מהותית לעניין אותו מבקשים לקדם (כגון תיקון השומה), אלא סיבה הנוגעת למועדים, סיבה שתבהיר מדוע לא נעשו הפעולות הדרושות בתוך המועדים הקבועים בחוק. זאת לא עשה עמדי. סיכום 12. אין מקום להאריך את המועד להגשת ערר. אי לכך הערר נמחק. העוררים ישלמו למשיב הוצאות בסך 10,000 ₪. משה יצחקי, שמאי מקרקעין: אני מסכים. עו"ד ד"ר ליאור דוידאי: אני מסכים.הארכת מועדמיסיםמקרקעיןמיסוי מקרקעיןערר