1. התביעה שבפני הינה תביעתה של התובעת, שהיא רשות מקומית, לתשלום ארנונה כללית בגין שנים 1996-1995, לפי פקודת המועצות המקומיות [נוסח חדש], כנגד הנתבע, שהחזיק בשנים 1996-1995 אדמה חקלאית בשטח של 350 דונם בתחום שיפוטה, עקב היותו מחזיק באדמה האמורה, בתחומה. התובעת מבקשת לחייב הנתבע בתשלום סך 4,130 ש"ח בגין שנת המס 1995 וסך של 4,585 ש"ח בגין שנת המס 1996, וזאת בתוספת הפרשי הצמדה וריבית צמודה בשיעור 0.5%. 2. בבקשת הנתבע לרשות להגן, שהפכה לכתב הגנתו, טען הנתבע מספר טענות כנגד החיוב הנטען: א. הנתבע הגיש השגות על חיובי הארנונה, אך הללו לא נדונו ולא נענו - ומשכך יש לראותן כאילו התקבלו. ב. בהודעת החיוב ששלחה התובעת לא יידעה זו את הנתבע על נוהל ההשגה וגם מסיבה זו דין התביעה להידחות. ג. התובעת העלתה המסים על אדמות בעל ומרעה בשיעורים שבין 600%-400% בשנים 8 / 1987. העלאה זו היא שלא כדין ואפילו ניתן לגביה אישור השר, האישור ניתן שלא כדין שכן לא נשמעו הצדדים העלולים להיפגע. ד. צו הארנונה מפלה בין מחזיקים תושבי המועצה ושאינם תושביה. אמנם לגבי אדמת בעל אין אפליה, אבל בנכסים אחרים קיימת אפליה ולכן הצו כולו פסול. ה. לגבי אדמת בעל מופלים הקיבוצים והמקורבים למועצה, לטובה, בכך שניתנות להם הנחות. ו. המועצה מפלה את הנתבע בכך שהפחיתה את שיעורי הארנונה על סוגי אדמות שונים, אך לא לגבי אדמת בעל. 3. בדיון שהתקיים וכן בסיכומי הצדדים, נוספו פלוגתאות, שאמנם לא נטענו בבקשת הרשות להגן, אך בשל אי התנגדות התובעת לדיון בהן - במהלך הדיון וההתייחסות לשאלות שבמחלוקת בסיכומיה, יש לראותן כשנויות במחלוקת ודרושות הכרעה בענייננו, כדלקמן: א. בשנת המס 1988 - 1989 שינתה התובעת את תעריפי הארנונה, והחיוב שנקבע גבוה ב400%- מחיוב הארנונה שהתקיים במהלך רב שנת 1987. ב. בשנת המס 1989 - 1990 העלתה התובעת את תעריפי הארנונה ביחס לאדמות בעל ומרעה ל5.24- ש"ח שהם כ600%- יותר מחיוב הארנונה לשנת 1987. ג. בשנת 1996 שונו תעריפי הארנונה כך שאדמות המשמשות למרעה. הופרדו מאדמות הבעל. תעריף אדמות המרעה ירד ל5- ש"ח ותעריף אדמות הבעל הועלה ל13.10- ש"ח. שינוי זה מנוגד לתקנות ההסדרים במשק במדינה (ארנונה כללית ברשויות מקומיות). ד. חיובי הארנונה בגין אדמת בעל כפי שקבעה התובעת, אינם סבירים. ה. התובעת אינה נותנת לנתבע שירותים כנגד הארנונה. 4. אין מחלוקת בין הצדדים באשר לשטח המוחזק ע"י הנתבע בתחומי התובעת, וכי שטח זה משמש לגידולי בעל. 5. להלן אדון בטענות הנתבע, בסדר שיבחר על ידי לפי כובד משקלן של הטענות, מן הקל אל הכבד. 6. פגם בדרישות התשלום א. דרישות התשלום בגין שנים 1995 ?1996- שנשלחו לנתבע סומנו ת / 3 ות / 4. ב. בחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) התשל"ו - 1976 (להלן: חוק הערר), סעיף 7 א. (תיקון תשנ"ד) נקבע: "בהודעות תשלום על ארנונה כללית תפרט הרשות המקומית את הזכויות והמועדים להשגה ולערר האמורים בחוק זה". אין מחלוקת כי בת / 3 ובת / 4 לא מצוי הפירוט הנדרש בחוק, כאמור. אין גם מחלוקת, כי כיום מקפידה התובעת להמציא, ביחד עם הדרישה לתשלום ארנונה פירוט כנדרש, כעולה מת / 26. ג. ב"כ הנתבע טוען, שמחדלה של התובעת הוא מהותי, ומביא לבטלותה של דרישת התשלום. אני סבורה כי דין טענה זו להידחות ואלה טעמי: הוראת סעיף 7 א. לחוק הערר נועדה להבטיח את זכותו של האזרח להשיג על חיוב הארנונה, עפ"י חוק הערר, בתוך המועד הקבוע בחוק הערר. אינני סבורה, כי התוצאה של אי פירוט כאמור בסעיף 7 א. לחוק הערר היא איון החוב או בטלות הדרישה. נראה לי, כי במקרה הרגיל, להבדיל מענייננו כפי שאפרט בהמשך, הפרת הוראה זו יהא בה כדי להאריך את המועד הקבוע בסעיף 3 (א) לחוק הערר, וכי האזרח יורשה להגיש את הערר בתוך 90 יום מיום שיוודע לו על זכותו, ומנהל הארנונה יהיה מנוע מלדחות ההשגה בעילה של חלוף המועד. בענייננו, אין מחלוקת, כי בפועל השיג הנתבע על חשבונות הארנונה נשוא הדיון, כעולה ממברקיו נ / 17 ונ / 18, אם כי ללא כל טענה ממשית וללא כל נימוקים. ברור על כן כי הנתבע היה מודע לזכותו להשיג על חיוב הארנונה. בשתי השגותיו כל שטען הנתבע לגבי החשבונות הוא, כי הוא מערער עליהם, זאת ותו לא. טוען ב"כ הנתבע, כי אילו פעלה התובעת עפ"י חוק הערר, היה הנתבע יודע מהן עילות ההשגה ולא היה טוען טענות שאינן עילה להשגה. טענה זו דינה להידחות. ראשית - משום שהתובע לא טרח כלל לפרט בהשגתו, את נימוקיו וטענתו היא סתמית וכללית. אין מדובר בפירוט עילה בלתי מתאימה, אלא - בהיעדר עילה בכלל. שנית, סעיף 3 (א) לחוק הערר קובע שלש עילות אפשריות להשגה: "(1) הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום. (2) נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גודלו או השימוש בו. (3) הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיף 1 ו269- לפקודת העיריות". מהתביעה שבפני ברור, כי אין לנתבע עילה כלשהי להשגה, עפ"י חוק הערר ועל כן אפילו הובא תוכן סעיף 3 (א) לחוק הערר לידיעתו, לא היתה לו עילה להשגה. ב"כ הנתבע טען גם, כי משהגיש הנתבע השגה, ומשלא השיב לו מנהל הארנונה, חל האמור בסעיף 4 (ב) לחוק הערר, דהיינו - אי התשובה כמוה כקבלת ההשגה. אין לקבל טענה זו, משני טעמים: א. כל שכתב התובע בהשגותיו, כאמור, הוא שהוא מערער על החיוב. אין כל טענה מהותית בהשגותיו או פירוט כלשהו. בנסיבות אלה אני סבורה שרשאי היה מנהל הארנונה להחליט שאין בפניו השגה כלל, ולא להשיב עליה. ב. השגה, לפי הגיונו של חוק הערר, היא טענה עניינית של העורר לפיה אין לחייבו כלל בארנונה או כי יש לחייבו בארנונה בשיעור אחר. תוצאתה היא קבלת החלטה עניינית שיהא בה כדי לשנות, מטעמים שינתנו, את החיוב בארנונה כפי שנקבע, או להשאירו על כנו, או לבטל את החיוב (מהעילות שבסעיפים 3 (א) (1) ו3- (א) (3) לחוק הערר). הנתבע לא פירט כלל מדוע הוא חולק על החיוב ועד כמה. סעיף 4 (ב) לחוק הערר קובע, כי אם לא השיב מנהל הארנונה למשיג בתוך 60 יום "ייחשב הדבר כאילו החליט לקבל את ההשגה", אין ספק שבענייננו, לאור העובדה שלמעשה "ההשגה" ריקה מתוכן, ולא ברור ממנה כלל מה מבקש הנתבע, אין אפשרות ליישם את סעיף 4 (ב) לחוק. נראה לי, כי גם לאור סעיף 4 (ב) יש לקבוע כי מה שהוגש למנהל הארנונה איננו כלל השגה. ד. 1. הנתבע טען, כי הפגם בדרישת התשלום, כמפורט לעיל, יורד לגופו של עניין, לטענתו דרישות התשלום שהמציאה התובעת לנתבע אינן דרישות תשלום כמתחייב מסעיף 306 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן פקודת העיריות). עפ"י סעיף 317 לפקודת העיריות ניתן לנקוט הליכי גבייה בגין חב ארנונה בדרך משפטית רק מקום שקיימת "ארנונה בפיגור". סעיף 309 לפקודת העיריות מגדיר ארנונה בפיגור כך: "לא שולם החב בתם חמישה-עשר יום לאחר המצאת הודעה כאמור יהיה לארנונה בפיגור...". משלא הומצאה לנתבע דרישת תשלום כדין, אין ארנונה בפיגור וקיים מחסום דיוני מהגשת תביעה לבית המשפט. 2. סעיף 300 לפקודת העיריות קובע: "החייב בתשלום ארנונה ישלם אותה במועדה". בעניין זה אומר ה. רוסטוביץ בספרו ארנונה עירונית מהד' 4 בעמ' 186: "סעיף 300 לפקודת העיריות מטיל על הנישום חובה לשלם את הארנונה במועד שנקבע בצו הטלת הארנונה - חובה זו היא פועל יוצא של סעיף זה, ואין היא תלויה במשלוח הודעת שומה, הודעת תשלום לפי סעיף 316 לפקודה, או דרישת תשלום לפי סעיף 309 לפקודה. החיוב בארנונה נובע מכח הדין ולא מכח משלוח הודעה כלשהי והוא הדין במועד התשלום. ההודעה היחידה המוטלת על הרשות היא זו הנזכרת בסעיף 277 לפקודה". 3. טענות ב"כ הנתבע נסמכות על סעיפים 306, 309 לפקודת העיריות שזו לשונן: "306. אם סכום המגיע לחשבון ארנונה שהוטלה לפי הוראות הפקודה לא שולם תוך חמישה-עשר יום מיום שחל פרעונו, תומצא לחייב בתשלומו הודעה בכתב, בה יידרש לשלם את המגיע תוך חמישה עשר יום לא שהומצאה ההודעה". "309. לא שולם החב בתום חמישה עשר יום לאחר המצאת ההודעה כאמור, יהיה לארנונה בפיגור, וראש העיריה רשאי ליתן צו הרשאה בחתימת ידו ובחותמת העיריה המופנה לגובה הארנונה ומורה לו לדרוש תשלומו לאלתר, ואם לא ישולם - לגבותו על ידי תפיסת מיטלטלין של החייב ומכירתם, באופן שנקבע להלן". 4. א. אני סבורה כי אין בפגם שנפל בדרישת התשלום נשוא הדיון, כדי לאיין את הדרישה ועל כן מתקיים בענייננו התנאי, כי המדובר ב"ארנונה בפיגור", ועל כן רשאית התובעת לנקוט ההליך שבפני, לגביית החב. ב. אפילו אניח, כי דרישת התשלום אויינה עקב הפגם, אינני סבורה, כי יש בכך כדי למנוע מן התובעת לפתוח בתביעה משפטית כנגד הנתבע. אמנם בע"א 52 / 9 להמן נ. המועצה המקומית יקנעם, פ"ד ט (2) עמ' 743, קבע השופט ברנזון בדונו בסוגיה זו כי: "וכשם ש"דיסטרס" אינו אפשרי "עד שלא נמסרה הודעת תשלום כחוק שלא נתמלאה תוך 15 יום, כן אין אפשרות לתבוע את החייב בארנונה למשפט עד שלא נתמלא אותו תנאי" (שם בעמ' 747). ואולם בהמ' 67 / 323 סיבי דימונה בע"מ נ. מועצה מקומית דימונה פס"מ נז 340 הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה הפוכה: "לפי עצם נוסחם של סעיף 19 (א') לפקודת המועצות המקומיות וסעיף 306 לפקודת העיריות, במסגרת הסימן שבפקודת העיריות בו נמצא סעיף 306 האמור, הכוונה היא לגבייתם של המיסים בדרך אדמיניסטרטיבית כלומר, שלא על ידי פניה לבית המשפט, אלא על ידי נקיטתם של אמצעי הוצאה לפועל, כפי שהסמיך החוק המפורש את העיריות ואת המועצות המקומיות. במקרים כאלה יש אולי מקום לטענה, כי צריך, שההודעה תהיה חתומה לפחות ע"י ראש העיריה, אבל כאשר בוחרת עיריה או מועצה מקומית להגיש תביעה לבית המשפט במקום לנקוט באמצעי הוצאה לפועל, אזי אין היא צריכה לסמוך על הודעת דרישה. החב מגיע לה מכוח החוק, ואם על אף זאת, היא שולחת דרישה לחייב, היה זה אך מעשה חסד מצידה ולא מעשה שהיא מחוייבת לעשותו מכח החוק" (שם בעמ' 243) (הדגשות שלי - מ.נ.). אני מעדיפה דווקא את דעתו המאוחרת של בית המשפט המחוזי מן הטעם שמביא ה. רוסטוביץ בספרו שאוזכר לעיל, לאור הגיונה של החקיקה הרלבנטית ומיקומם של הסעיפים כמוסבר על ידו: "דרישת התשלום הקבועה בסעיף 306 לפקודת העיריות וההכרזה על הארנונה כעל "ארנונה בפיגור" בסעיף 309 לפקודה, הם מקשה אחת. דרישת התשלום וההכרזה על "ארנונה בפיגור" לא באו, אלא על מנת להכשיר את הגביה המנהלית של עיקול ושל דיסטרס, ומטרתם להתרות בחייב ולתת לו אורכה לתשלום בטרם ינקטו נגדו אמצעים של הוצאה לפועל. המצאת דרישת תשלום לחייב לפי סעיף 306 אינה דרושה עוד מטעמים ענייניים, כאשר העיריה בוחרת לפעול בהליכים לגביית החב בתביעה משפטית כחב אזרחי. לאחר הגשת התביעה יש להמציאה לחייב בצירוף הזמנה לדין. גם לנתבע, אשר לא קיבל דרישת תשלום, ניתנת הזדמנות לשלם את חובו או לפתוח בהליכים משפטיים לבטל את החב, אם כהגנה בתביעה ואם בהליכי השגה וערר. לא נקט החייב בהליכים אלה, או נקט בהם ונכשל, ניתן נגדו פסק דין, ונמצא, כי זכויותיו לא נפגעו" (שם עמ' 400). 7. אי מתן שירותים תמורת הארנונה א. ב"כ הנתבע טוען, כי אמנם לא נדרשת זיקה ישירה בין התשלום לתמורה, אך "תמורה" כלשהי חייבת להיות. מן העדויות עולה, כי השירותים היחידים אותם מספקת התובעת לנתבע הם תשלום אגרת ניקוז, ו"סייר שדה". שירותים אלה עלותם שקלים בודדים, והם אינם עולים על 5% מהארנונה הנגבית מן הנתבע. בנסיבות אלה יש לבטל את חיוב הארנונה של הנתבע או לחילופין להעמידו על התעריף המינימלי הקבוע בתקנות. ב. בסיפרו של א. וינוגרד דיני רשויות מקומיות, כרך ב' נדרש המחבר להגדרת המונח מס כדלקמן: "תשלום המוטל דרך כפיה על ידי רשות ציבורית באין כנגדו שום תמורה ישירה הניתנת מידי הרשות למשלם המס" (ר' עמ' 540). ארנונה, היא מס עפ"י ההגדרה הנ"ל, מס עירוני להבדיל ממסי המדינה. לעניין היסוד של היעדר התמורה מתייחס המחבר כך: "אין מס משתלם תמורת שירות מסויים או שירותים מסויימים שהרשות חייבת ליתן למשלם אותו מס. ההשקפה העממית, שתשלום המס מזכה את המשלם לשירות מסויים, כגון טיפול בענייננו מצד עובד מדינה, שמירה על רכושו ע"י המשטרה - בטעות יסודה. אפשר לומר שכלל המסים משתלמים בעד כלל השירותים הציבוריים, אבל תמורה במשמעות המסחרית, כעין קח מס ותן שירות - אין כאן. לפי ההלכה הצרופה, אין אפילו מקום להועיד מס מסויים שיהא ניתן במיוחד לציבור מסויים של משלמי מסים" (שם עמ' 541-540, הדגשות שלי - מ.נ.). בבג"צ 88 / 764 דשנים וחמרים כימיים בע"מ נ. עירית קרית אתא פ"ד מו (1) 793, מובאת דעתו של ד"ר א. נמדר על טיבה של הארנונה: "רשות מקומית מגישה שירותים שונים לתושביה וגובה מהם תשלומי אגרות, היטלים ודמי השתתפות. בהבדל מתשלומים אלה הנגבים בעבור שירות שהרשות מגישה לאזרח, ארנונה היא תשלום שמשלם אדם דרך כפיה לרשות ציבורית מבלי לקבל תמורה ישירה בעד כספו. תושבי הרשות המקומית נהנים בסופו של דבר ממכלול של שרותים שונים הממומנים באמצעות הארנונה, אך תמורה זו הינה עקיפה ואינה קשורה לגובה בתשלום המס". מהאמור עד כאן ברור, כי ה"תמורה" שנותנת רשות מקומית כנגד הארנונה הינה מכלול של שירותים. הוכח, גם אליבא הנתבע, כי הוא נהנה משירותים שונים של התובעת, ואני סבורה שדי בכך כדי לחייבו בארנונה, ואין כל חובה על העיריה להטיל ארנונה בסכום שתהיה בו קורלציה לסכום השירותים הספציפיים מהם נהנה כל אחד מתושבי הרשות המקומית בזמן נתון כלשהו. יש לציין, כי הסכומים הנטענים ע"י ב"כ הנתבע באשר לשווי השירותים מהם נהנה מרשו, לא הוכחו כלל, הם נטענו לראשונה בסיכומים, ועל כן אני קובעת, כי גם מבחינה עובדתית לא הוכח כי הנתבע אינו מקבל כלל או כמעט בכלל כל תמורה לתשלום שהוא נדרש לשלם. 8. חוקיות תעריפי הארנונה א. אין מחלוקת כי בתחילת שנת המס 1987 הארנונה שחלה על אדמת בעל, בתחומי התובעת, היתה בסך 0.87 ש"ח לדונם. (ר' נ / 1). ביום 17.1.88 החליטה התובעת "להטיל בתחום שיפוטה תוספת ארנונה כללית שתוטל על הבעלים או המחזיקים בנכס לתקופה מיום אישור השר עד ליום 31.3.88 כדלקמן: "... אדמת בעל לדונם (קבוצה א') - 0.93 אדמת בעל לדונם (קבוצה ב') - 2.93". (ר' ת / 3). אישור השר ניתן ביום 10.3.88 (ר' נ / 2) משמע - על אדמת בעל מקבוצה א' חלה ארנונה בסך 1.8 ש"ח לדונם ועל אדמת בעל מקבוצה ב' חלה ארנונה בסך 3.8 ש"ח לדונם. ב. לא מצאתי ממש בטענת הנתבע, כי אישור השר לא ניתן כדין. סעיף 14 (ג) לחוק יציבות המשק (הוראות שונות) התשמ"ז - 1987 קובע כי: "שר הפנים ושר האוצר, או מי שהם הסמיכו לכך, רשאים לקבוע לרשות מקומית העלאת ארנונה בשיעור העולה על המותר לפי סעיף קטן (א)...". משניתן אישור כאמור, עפ"י החוק הנ"ל, אין לתובע כל עילה להלין על חוקיות העלאת הארנונה בשנת הכספים 8 / 1987. ב"כ הנתבע טען, כי עפ"י חוזר המנכ"ל ת / 18 - הנחיות לקביעת שעורי הארנונה הכללית לשנת הכספים 1987, הומלץ להעלות את שיעורי הארנונה ב22%- בלבד (ר' סעיף 7 (א) של ת / 18). ומכל מקום נקבע בו, כי אפילו דרושה העלאת ארנונה לגבי נכסים שונים עקב כך ששיעוריה נמוכים מהשיעור המינימלי המומלץ, אין להעלות שיעור זה ביותר מ75%- (ר' סעיף 7 (ב) של ת / 18). על כן לטענתו, שיעור העלאת הארנונה שאושר ע"י שר הפנים ושר האוצר בת / 17 אינו כדין. דין טענה זו להידחות. חוזר המנכ"ל ת / 18 הוצא בהתאמה לחוק יציבות המשק (הוראות שונות) התשמ"ז - 1987, הקובע בסעיף 14 (א) שבו את שיעור ההעלאה של 22%. ואולם - סעיף 14 (ג) לחוק שהובא לעיל, קובע כי שר הפנים ושר האוצר רשאים לקבוע העלאה בשיעור העולה על המותר. אין ספק, כי החוק האמור גובר על חוזר המנכ"ל, שהוצא מכוחו. כאמור, אישור שר הפנים ניתן כדין, ועל כן אין החוזר יכול לגרוע מתוקפו של אישור של הפנים שהוצא עפ"י חוק. ג. הנתבע טוען, כי בשנות המס 9 / 1988 ?90- / 1989 הועלו תעריפי אדמות הבעל והמרעה כך שבשנת 9 / 1988 הועמדו ע"ס 4.37 ש"ח לדונם (ללא אבחנה בין מחזיקים שונים, ר' סיכומי הנתבע סעיף 18 פיסקה 5) ובשנת 90 / 1989 הועמדו ע"ס 5.24 ש"ח לדונם, וזאת שלא כדין. אין מחלוקת שבשנת המס 9 / 1988 חוייבה אדמת בעל, בסכום של 4.37 ש"ח לדונם (ר' עמ' 14 לפר'). לפי טענות הנתבע, בדבר אפלייתו לעומת מחזיקים אחרים, ברור כי הנתבע שייך לקבוצה ב', שחוייבה בגין שנת 8 / 1987 בסך של 3.8 ש"ח לדונם. משמע - בשנת 9 / 1988 הועלתה הארנונה לגבי הנכס שברשותו בשיעור של 15%, שזהו השיעור החוקי בהתאם להיתר הכללי של משרד הפנים והממונה על התקציבים ממרץ 88, שהוצא מכח חוק הארנונה הכללית (סייג להעלאה בשנת הכספים 1988) התשמ"ח - 1988 [סעיף 1 (ג)] - ללא אבחנה בין מחזיקים שונים, ובשנת 90 / 1989 הועלתה הארנונה לגבי הנכס שברשותו בשיעור של 20% שזהו השיעור החוקי בהתאם להיתר הכללי של שר הפנים ושר האוצר מאפריל 89 מכח חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה) התשמ"ט - 1989 (סעיף 20 (ג'). לאור האמור עד כאן, אני סבורה כי תעריפי הארנונה בשנים 9 / 88 ובשנים 90 / 89 הועלו כדין. 9. סבירות תעריפי הארנונה א. הנתבע טוען, כי יש לפסול את צוי הארנונה של התובעת, או לפחות את חלקם, ובין היתר את התעריף של אדמת הבעל בשנים הרלבנטיות, עקב חוסר סבירות. להוכחת טענתו מסתמך ב"כ הנתבע על ההודעה שהגיש לביהמ"ש בהתאם להחלטתי מיום 10.3.99, שבה מפורטת טבלת השוואה של תעריפי ארנונה שונים, של מספר מועצות אזוריות, לגבי אדמת בעל ומרעה. לטענתו, מטבלת ההשוואה עולה כי בד"כ אין פער גדול בין התעריף לאדמות בעל ולאדמות מרעה, לא כל שכן פער של 240% כפי שקיים בצווי הארנונה של התובעת. ב. התובעת מצידה טענה, כי מתשובתה מיום 13.4.99, טבלת השוואה נגדית, עולה דווקא, כי תעריפי הארנונה של התובעת, אותם הטילה על מחזיקי אדמת בעל, הם סבירים. ג. אין מחלוקת כי לפי צו הארנונה משנת 95, החיוב בגין אדמת בעל היה בסך של 11.80 ש"ח לדונם, וכי בין השנים 88 ועד 95 היה החיוב בגין אדמות מרעה ובעל - זהה. כן אין מחלוקת כי בשנת 1996 הורדה הארנונה בגין אדמת מרעה לסך של 5 ש"ח לדונם, ואילו אדמת בעל חוייבה בסך של 13.1 ש"ח לדונם. ד. עפ"י תקנות ההסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות מקומיות בשנת 1995) התשנ"ה - 1994 נקבעו סכומים מזעריים וסכומים מירביים לארנונה כללית שתטיל רשות מקומית, על נכסים שונים, ובין היתר על אדמה חלקאית כך שהסכום המזערי שנקבע הוא 4.2 ש"ח לדונם, והסכום המירבי הוא 330 ש"ח לדונם. בתקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות מקומיות בנשת 1996) התשנ"ו - 1995 נקבעו גם כן סכומים כאמור, כאשר הסכום המיזערי הוא 5 ש"ח לדונם והמירבי הוא 360 ש"ח לדונם. ה. טענת הנתבע באשר לחוסר סבירותה של הארנונה שבמחלוקת, מפורטת בסעיף 93 לסיכומיו. אי הסבירות, לטענת הנתבע, נובעת בשל הפער הגדול בין התעריף לאדמות בעל ולאדמות מרעה העומד על 240%. ו. טענה זו אין לה מקום בכל הנוגע לארנונה של שנת 95, השנויה במחלוקת בתיק זה, שכן אין מחלוקת, כי בשנה זו היה החיוב בגין אדמות הבעל והמרעה - זהה. ז. בשנת 96 הועלתה הארנונה לגבי אדמת בעל שמסווגת כאדמה חקלאית, לעומת שנת 95, בשיעור המותר עפ"י התקנות - 11% בדיוק. אילמלא ההפרדה בשנה זו בין הארנונה בגין אדמת מרעה - שהועמדה על הסכום המזערי, לבין אדמת הבעל ששיעורה הועלה בהתאם למותר בתקנות, לא היתה עומדת לנתבע טענה כלשהי. ח. השאלה היא על כן, האם שינוי הסיווג של אדמת המרעה מקים לנתבע טענה של חוסר סבירות לגבי תעריף אדמת הבעל. ט. קודם שאדון בשאלה הנ"ל אציין, כי סעיף 4 לתקנות ההסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות בשנת 1996) התשנ"ו - 1995 קובע כך: "מועצה לא תשנה סוג סיווג או תת סיווג של נכס בשנת כספים 1996, באופן המשפיע על סכום הארנונה המוטל בשל הנכס לפי תקנות אלה, אולם רשאית היא לשנות סיווג נכס אם בפועל השתנה השימוש בו". בצו הארנונה של שנת 95 סווגו אדמות בעל ומרעה, וכל קרקע אחרת שלא מוזכרת בהמשך, כאדמה חקלאית שהחיוב בגינן 11.80 ש"ח לדונם. בצו הארנונה של שנת 96 סווגו אדמות בעל וכל קרקע אחרת שלא מוזכרת בהמשך, כאדמה חקלאית שהחיוב בגינה 13.10 ש"ח לדונם, ואילו אדמת מרעה סווגה בנפרד כקרקע חקלאית שהחיוב בגינה הוא 5 ש"ח בלבד. אני סבורה, כי שינוי הסיווג של אדמת המרעה נעשה שלא כדין. המצהיר מטעם התובעת - מר קרן צבי העיד כי ההחלטה התקבלה "בעידוד משרד הפנים" (ר' ס' 18 לתצהירו). עפ"י תקנות ההסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות בשנת 1996) התשנ"ו - 1995, שינוי סיווג כאמור מחייב את אישור שר הפנים והאוצר [ר' תקנה 9 (ב)]. אישור כזה לא הוצג, וממילא שינוי הסיווג נעשה שלא כדין. י. משקבעתי ששינוי הסיווג נעשה שלא כדין, מתעוררת השאלה האם יש לחייב את אדמות המרעה והבעל, בהתאם לסיווג שהיה בשנת 1995 שם התעריף לגבי שתיהן היה זהה, בסכום של 5 ש"ח לדונם, שזהו הסכום בו חוייבה אדמת מרעה עפ"י צו הארנונה בשנת 96 - הסכום המזערי לפי התקנות, או שמא בסכום של 13.1 ש"ח לדונם שזה הסכום בו חוייבה אדמת הבעל עפ"י צו הארנונה בשנת 96. סעיף 7 לתקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות בשנת 1996) התשנ"ו 1995 קובע "כללים לקביעת ארנונה". בתקנה 7 (ג) נקבע: "הארנונה הכללית אשר תטיל רשות מקומית בשל נכס שאינו מבנה מגורים, ואינו נכס אחר יהיה בסכום החדש או בסכום המירבי, לפי הנמוך". אדמות הבעל והמרעה הם אינם מבנה מגורים ואינם נכס אחר לפי התקנות. "הסכום החדש" הוגדר בתקנות כך: "הסכום שהגיע כדין בתוספת, שיעור של 11% אחוזים ממנו". משמע - עפ"י התקנות רשאית המועצה להטיל בשנת 96, ארנונה על אדמות בעל ומרעה בסכום החדש בסך 13.1 ש"ח לדונם, שהוא הנמוך לעומת הסכום המירבי העומד על סך 360 ש"ח לדונם. ב"כ הנתבע מבקש מביהמ"ש שיקבע, שדווקא התעריף שנקבע שלא כדין לאדמת המרעה, שהוא גם הסכום המזערי לפי התקנות, הוא התעריף הראוי והסביר וכי יש להעמיד החיוב בגין אדמת בעל על סכום זה. לאחר שקבעתי, כי שינוי סיווג אדמת המרעה נעשה שלא כדין, וכי עפ"י התקנות דווקא העלאת תעריפי אדמת הבעל נעשתה כדין עפ"י התקנות, אני סבורה כי לא יעלה על הדעת שבית המשפט יתן יד לעקיפת התקנות, והפרתן, בעילה של חוסר סבירות. אשר על כן אני קובעת, כי דין טענת חוסר הסבירות, שעניינה השוואת תעריף הארנונה שהוטל על הנתבע בגין אדמות בעל - כדין, לתעריף שהוטל בגין אדמות מרעה - שלא כדין, דינה להידחות. 10. אפליה פסולה א. הנתבע בחקירתו הבהיר כי האפליה הפסולה עליה הוא מוחה היא האפליה בין נכסים בתחומי הועדים המקומיים לבין נכסים שאינם בתחומי הועדים המקומיים, לגבי אדמות הבעל. ב. מת / 1 עולה, כי לגבי אדמות בעל היה פער בין שני סוגי הנכסים בשנת 95, בשיעור של 4 אג' לדונם, ובשנת 96, בשיעור של 5 אג' לדונם. הנתבע אישר בחקירתו כי אם יושוו התעריפים, כי אז טענת האפלייה שלו, בעניין אדמת הבעל אינה קיימת עוד (ר' עמ' 20 לפרטוקול - למטה, ובעמ' 21 למעלה). בסיכומיו טען ב"כ התובעת, כי בשנת 1988 אוחד סכום הארנונה בגין אדמת בעל לכל המחזיקים, וכי הפער כנראה נוצר מעיגול סכומים בעת עידכון התעריפים משנה לשנה. עוד הצהיר בסיכומיו כי "מקובל על התובעת שסכום הארנונה בגין אדמת בעל יהיה אחיד לכל סוגי המחזיקים, ועל כן היא מודיעה בזה על הקטנת סכום תביעתה בתיק זה בשיעור של 0.38% ומעמידה אותו על סך של 12,425 ש"ח (נכון למועד הגשת התביעה) במקום 12,472 ש"ח". נראה לי שלאור הצהרת הנתבע בעדותו, והודעת התובעת בסיכומיה, יש להעמיד את סכום הארנונה על הסכום המתוקן, שאין בו אפליה בין סוגי המחזיקים, ובכך באה האפליה הפסולה על תיקונה. נסיונו של ב"כ הנתבע, לטעון כי אפליה בין סוגי מחזיקים, באדמות אחרות שאינן אדמת בעל, פוסלת את צו הארנונה דינה להידחות. הנתבע איננו מחזיק קרקע אחרת בגבולות התובעת ועל כן האפליה הנטענת אינה רלבנטית לתביעה זו, לא הובאו בפני ביהמ"ש ראיות באשר לאבחנה האמורה בקרקעות אחרות, ועל כן אין בידי ביהמ"ש כלים לקבוע אם אפליה זו פסולה. הנתבע טען כי אפליה פסולה קיימת גם בשל הנחות בתעריפי ארנונה שניתנות לקיבוצים ולא למחזיקים אחרים. בעניין זה לא הובאה ראיה כלשהי, ודין הטענה להידחות. 11. סוף דבר אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת סך של 12,425 ש"ח בצירוף ריבית צמודה בשיעור 0.5% לחדש מיום 1.1.98 ובתוספת הפרשי הצמדה. בנסיבות העניין, לאחר שהתובעת הקטינה את שיעור החיוב עקב הסכמתה לטענת האפליה בין מחזיקים, שהעלה הנתבע, ולאור קביעתי, כי שיעור הארנונה על אדמות מרעה נקבע שלא כדין, לא מצאתי מקום לפסוק לתובעת הוצאות בתיק זה. ארנונהקרקעותחקלאותקרקע חקלאית