זכויות פראמדיק במגן דוד אדום

בפנינו תביעתו של התובע כנגד מעסיקו לשעבר מגן דוד אדום בישראל (להלן - הנתבע), לתשלום פיצויים בגין פיטורים שלא כדין, הפרשי פיצויי פיטורים, והפרשי הודעה מוקדמת, יתרת חופשה ודמי הבראה, בסך כולל של 404,333 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים. העובדות ואלו העובדות שביסוד תובענה זו: 1. הנתבע הינו גוף סטטוטורי אשר הוקם ופועל מכח חוק מגן דוד אדום, התש"י-1950. 2. התובע הועסק על ידי הנתבע כפראמדיק במעמד של עובד קבוע החל מיום 6/7/87 ועד ליום 6/4/05, מועד בו פוטר מעבודתו. 3. על יחסי הצדדים חל ההסכם הקיבוצי משנת 1970 כפי שתוקן מעת לעת (ראה: העתק ההסכם - נספח ג' לתצהיר מטעם הנתבע). פרק 20 להסכם הקיבוצי דן בפיטורי עובד קבוע דוגמת התובע. סעיף א' לפרק זה קובע כי אין לפטר עובד קבוע אלא רק מסיבה מספקת ומתוך הסכמה הדדית בין ההנהלה לבין ועד העובדים. 4. ביום 28/5/05 נשלח לתובע זימון לישיבת שימוע בפני ועדת שימוע לפי פרק 20 להסכם הקיבוצי, עקב דרישתו של מנהל האזור - מר עמוס ברנס, להפסקת עבודתו של התובע בנתבע בשל הפרות משמעת חוזרות נשנות. במכתב הזימון לשימוע צוינו שתי עילות שביסוד הכוונה לפטר את התובע, האחת - עבודת התובע בזמן חופשת מחלה מהנתבע, והשנייה - הפרות משמעת חוזרות ונשנות בעניין איחורים ביציאה לנסיעות, דיווחים מאוחרים וכו' כמפורט בסעיף 2 לאותו מכתב. 5. ביום 6/4/05 התכנסה ועדת השימוע, בהרכב נציגי הנתבע: מר צביקה בנדיק - מנהל אגף ארגון ומינהל, ומר יוסי רוקח - סגן מנהל אזור השרון מחד, ונציג העובדים: מר אפי לבב - מועד העובדים הארצי, מאידך. כמו כן השתתפו בישיבה זו בנוסף לתובע, מר יצחק מימראן - נציג ועד העובדים אזור השרון, מר אורן בלושטיין - סגן מנהל אגף ארגון ומינהל, מר עמוס ברנס - מנהל אזור השרון בנתבע, עו"ד אהרון קאופמן - יועץ משפטי לנתבע, גב' יעל נחמני - נציגת ההסתדרות, ומר עמית דיליאון - סגן מנהל אזור השרון, הממונה במישרין על התובע. 6. להבהרת התמונה יצוין כי לפיטורי התובע שבנדון, קדם הליך פיטורים מחודש מרץ 2003 אז התברר, בין היתר, כי ללא ידיעת הנתבע וללא קבלת אישורו, פתח התובע עם אדם נוסף, שאדי אבו לאפיה שותפות בשם "קרן אור שירותי רפואה ואבטחה" אשר עסקה במתן שירותים שונים ובכלל זה הדרכות בעזרה ראשונה ומכירת ציוד עזרה ראשונה באזור חדרה, תחומים בהם עוסק הנתבע. ביום 3/3/03 התכנסה ועדת שימוע בראשות מנכ"ל מד"א לדון בפיטורי התובע עקב ניהול עסק ללא אישור הנתבע, המתחרה בפעילות הנתבע לרבות נטילת עובדי הנתבע לעבוד באותו עסק, וכן בעבירות משמעת נוספות (ראה: פרוטוקול השימוע מיום 3/3/03 צורף כנספח ד' לתצהיר מטעם הנתבע). בסוף אותו דיון התקבלה החלטה, על דעת נציגות העובדים, לפיה התובע יצא לחל"ת לתקופה של חודשיים במהלכם עליו למכור את כל הזכויות שלו בשותפות או להפסיק את פעילותה של השותפות. עוד נקבע שככל שלא יעלה בידי התובע לעשות כן, תופסק עבודתו לאלתר. כמו כן נדרש התובע להמציא ראיות להנחת דעתו של הנתבע כי עמד בתנאים הנ"ל וכן הצהרה כי אין לו או למי מטעמו כל אינטרס בגוף כלשהו המתחרה בנתבע במישרין או בעקיפין. בהמשך לאותה החלטה, המציא התובע לנתבע הסכם מיום 9/3/03 בינו לבין מר שאדי אבו לאפיה, לפיו התובע מוכר את חלקו בשותפות למר אבו לאפיה בתמורה לסך של 500,000 ₪ (ראה: נספח ה' לתצהיר מטעם הנתבע), וכן תצהיר מיום 19/3/03 (ראה: נספח ו' לתצהיר מטעם הנתבע), לפיו אישר כי אין לו כפי שאין לאף אחד מבני משפחתו בדרגה ראשונה, כל זכויות בעלות ו/או זכויות לרווחים בחברת קרן אור שירותי רפואה ואבטחה. עוד הצהיר התובע באותו תצהיר, כי ההסכם למכירת חלקו בשותפות הנ"ל, הוא הסכם סופי ואין לו כוונה לבטלו. 7. ובחזרה לישיבת השימוע מיום 6/4/05 נשוא דיוננו, הרי שבמסגרת דיוני ועדת השימוע אשר נרשמו בפרוטוקול מפורט על פני 6 עמודים, נשמעו טענות נציגי הנתבע כנגד התובע, ותגובת התובע לטענות (ראה: פרוטוקול דיוני הועדה - צורף כנספח ג' לתצהיר התובע). ודוק, בנוסף לטענות שנזכרו במכתב השימוע, הועלו כנגד התובע באותה ישיבה גם טענות על כך שבניגוד להתחייבותו משנת 2003 לחדול מכל פעילות בשותפות קרן אור, הרי שכבר בחודש בחודש מרץ 2004 הקים התובע ביחד עם אשתו ומר שאדי אבו לאפיה הנ"ל חברה בשם "קרן אור שירותי רפואה ואבטחה בע"מ", אשר מטרותיה זהות למטרות השותפות שהפעיל התובע וכתובתה באותה כתובת של השותפות הנ"ל, כאשר בעלי המניות בה צוינו כאשת התובע ומר אבו לאפיה הנ"ל ואילו התובע צוין כמנהל יחיד באותה חברה, תוך ציון מקצועו - פראמדיק. עוד הוצג בפני התובע פרסום מעודכן מאתר אינטרנט פעיל בו מציע גוף בשם "קרן אור" שירותים שונים ובכלל זה שירותים רפואיים הכוללים קורסי עזרה ראשונה ומכירת ציוד עזרה ראשונה, וזאת מאותה כתובת שהיא כתובתה הרשומה של החברה ואותה כתובת של השותפות, לגביה הצהיר התובע, כי מכר את חלקו בה. 8. התובע טען במהלך השימוע כי המדובר בשמועות בלבד לפיהן הוא עוסק בחברה מתחרה, וכאשר הופנה למסמכי החברה ולפרסום באתר האינטרנט טען כי הוא לא מנהל בחברה, וכי אילו ידע ששמו הוכנס לרישום, היה דואג למחוק את שמו מרישומי רשם החברות. עוד טען התובע בשימוע כי חברת קרן אור לא מתעסקת בליווי טיולים אלא רק באבטחה רגילה, שמירה וניקיון וכי לא ברור לו איך הגיע הציון כי החברה עוסקת בשירותי רפואה לפרסום באינטרנט, וכי הפרסום שייך לשותפות ולא לחברה. מכל מקום טען התובע כי החברה אינה פעילה ואפשר לבדוק את זה, שכן החברה הוקמה "ובסוף לא פעילה". לדבריו, החברה הוקמה רק על מנת להתמודד במכרזים כחברה בע"מ לשמירה במוסדות חינוך ובטעות נרשם כי מדובר באבטחה ורפואה. כמו כן הוסיף התובע במענה לשאלות חברי הוועדה, כי החברה טרם התמודדה במכרז שכן נדרש ותק של שנה וחצי כדי לגשת למכרז והיא טרם צברה ותק כאמור. 9. זאת ועוד, בכל הנוגע לטענה כי התובע עבד בתקופת המחלה מהנתבע, נטען כלפי התובע כי בחודש דצמבר בעת ששהה במחלה מהנתבע עבד בפועל בבית הקפה המופעל על ידי אשתו. מנגד לטענת התובע בשימוע, בשימוע, הוא היה יכול להביא סידורי עבודה של בית הקפה ולהראות שלא עבד, ולשיטתו הוא יכול להחליף את אשתו לכמה שעות בבית הקפה כדי לעזור. כאשר טען מר עמית דיליאון בשימוע כי הוא עצמו ראה במו עיניו את התובע עובד בבית הקפה של אשתו לאחר שדיווח לו כי הוא שוהה במחלה, התכחש התובע לטענה זו של דיליאון. 10. בתום ישיבת השימוע התקבלה החלטת הועדה פה אחד על דעת נציגות העובדים להפסיק את עבודתו של התובע בנתבע. הועדה ציינה כי התנהלותו של התובע בקשר עם החברה שפתח מהווה הפרה בוטה של חובת הנאמנות של התובע, ולא זו אף זו אלא שמדובר בהפרה בוטה של התחייבויות התובע מחודש מרץ 2003. כמו כן קבעה הוועדה ששוכנעה על סמך הראיות שבפניה כי התובע עבד עבודה פרטית בבית הקפה של אשתו בזמן שדיווח על חופשת מחלה בנתבע, דבר שהוא כשלעצמו מהווה הפרת משמעת חמורה ביותר המצדיקה את פיטוריו. לגבי שאר עבירות המשמעת שנדונו בוועדה, ציינה הוועדה כי המדובר לכאורה בהפרות משמעת מתמשכות, ואולם הואיל ובשתי העילות דלעיל די כדי להצדיק את פיטוריו של התובע, היא אינה קובעת עמדה בעניין זה. אי לכך ועל דעת נציגות העובדים הוחלט על פיטורי התובע מעבודתו. 11. לציין, כי לטענת המצהיר מר בנדיק מטעם הנתבע, עניין הקמת החברה על ידי התובע, התגלה לו באקראי לאחר משלוח ההזמנה לשימוע לתובע ועל כן לא צוין נושא בהזמנה לשימוע מיום 28/2/05. דא עקא שלטענתו בעקבות אותו גילוי הוא פנה למנהל האזור- מר ברנס ולמר יצחק מימראן - חבר ועד העובדים והודיע להם על הממצאים ועל כך שגם עניין זה יועלה בשימוע שייערך לתובע. לדבריו, בהמשך לכך הודיע מר מימראן לתובע, כשבועיים לפני ישיבת השימוע, שנושא החברה החדשה יידון בישיבת השימוע וגם מר יוסי רוקח סגן מנהל אזור הודיע לתובע כי נושא זה יידון בשימוע. המצהיר ברנס מטעם הנתבע הצהיר בתצהירו כי אכן שמע על הדברים מפיו של מר בנדיק וכי עידכן את סגנו מר רוקח, שהנושא יידון בישיבת השימוע, כאשר לדבריו ידוע לו שמר רוקח עדכן את התובע בדבר. ואמנם, המצהיר מר רוקח הצהיר בתצהירו כי במהלך חודש מרץ 05' הוא עצמו הודיע לתובע שבמסגרת הדיון בועדת המשמעת יידון גם נושא עיסוקיו המתחרים במד"א וכי הוא רואה עניין זה בחומרה ככל שיתברר כי הוא נכון. 12. מכל מקום בעקבות פיטוריו מעבודתו בנתבע, נערך לתובע גמר חשבון ושולמו לו זכויותיו לרבות פיצויי פיטורים, אלא שכפי שיבואר להלן גם לעניין זה טוען התובע כי לא שולמו לו מלוא הזכויות המגיעות לו עקב פיטוריו מעבודתו בנתבע. ההליכים 13. ראשיתה של התביעה שבנדון, היה בהגשת כתב תביעה עיקרי במצורף לבקשה לסעדים זמניים, במסגרתן עתר התובע לביטול פיטוריו והשבתו לעבודה בנתבע, בעטים של הפגמים אשר לטענתו נפלו בפיטוריו . בהסכמת הצדדים ובהמלצת בית הדין, נמחקה הבקשה לסעדים זמניים, והותר לתובע לתקן את כתב התביעה, על ידי המרת הסעד של אכיפת יחסי עבודה, לסעד כספי שעניינו פיצויים בגין פיטורים שלא כדין. כמו כן הותר לתובע במסגרת אותו כתב תביעה מתוקן, להוסיף את מלוא תביעותיו הכספיות כנגד הנתבע, ובכלל זה טענותיו לגבי זכויות נוספות המגיעות לו לשיטתו עקב פיטוריו מעבודתו בנתבע, מעבר לתביעה לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין. 14. וכך, בסופו של יום הוגש כתב התביעה המתוקן נשוא דיוננו, שבו עתר התובע לסעדים, כדלקמן: א. פיצויים בגין פיטורים בחוסר תום לב והגינות ובגין עוגמת הנפש שנגרמה לתובע עקב פיטוריו כאמור שלא כדין בסך כולל של 60,000 ₪. ב. הפרשי פיצויי פיטורים, בשל טענתו כי היה זכאי לפיצויים בשיעור של 200% לפי הוראות ההסכם הקיבוצי ובשל טענותיו לגבי גובה המשכורת הקובעת בסך כולל של 336,000 ₪. ג. הפרש הודעה מוקדמת בסך של 3,243 ₪ ד. הפרש יתרת חופשה בסך של 3,618 ₪. ה. הפרש יתרת דמי הבראה בסך של 1,472 ₪ בסה"כ עתר התובע לחיוב הנתבע בתשלום הסך של 404,333 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים. לציין, כי במסגרת סיכומיו זנח התובע את התביעות לתשלום הפרשי חופשה ודמי הבראה. 15. במסגרת בירור התביעה שבנדון, הוגשו מטעם התובע, תצהיר עדות ראשית של התובע ותצהיר עדות ראשית של אשתו הגב' ציפורה פרץ. כן הוגשו מטעמו תצהירים של עובדי הנתבע לשעבר מר רענן אשתר והגב' עטרה מנצור. מטעם הנתבע הוגשו תצהירי עדות ראשית של מר צביקה בנדיק - מנהל אגף ארגון ומינהל בנתבע, של מר יוסי רוקח סגן מנהל אזור השרון בנתבע, של מר עמוס ברנס - מנהל אזור השרון בנתבע, של מר עמית דיליאון - סגן מנהל אזור השרון, הממונה במישרין על התובע ושל מר יצחק מימראן - נציג ועד העובדים אזור השרון. כמו כן ולאור החלטת בית הדין מיום 12/2/06 הוגש תצהיר משלים מטעם העד בנדיק. לציין, כי מר מימראן לא התייצב לחקירה על תצהירו ועל כן הוצא תצהירו מתיק בית הדין. שאר המצהירים מטעם הצדדים והתובע, נחקרו בפנינו בחקירה נגדית על תצהיריהם. דיון והכרעה 16. כמבואר לעיל, מעבר לשאלת תקינות פיטוריו של התובע, חלוקים הצדדים ביניהם בשאלה האם במסגרת סיום עבודתו בנתבע קיבל התובע את מלוא הזכויות המגיעות לו, או שמא כטענת התובע, הוא זכאי להפרשים בסכומים לא מבוטלים בגין אותן זכויות ששולמו לו. נפנה להלן לדון במחלוקות אלו, ותחילה לטענותיו של התובע בדבר פגמים שנפלו לטענתו בפיטוריו. ודוק, נקדים ונבהיר כי אין בידינו לקבל את סברת הנתבע בסיכומיו לפיה התובע זנח את טענותיו כנגד תקינות הליך פיטוריו. העובדה שהתובע המיר את סעד האכיפה בסעד כספי, אין פירושה כי זנח את טענותיו כנגד תקינות פיטוריו וטענות אלו כפי שהועלו בכתב התביעה המתוקן ובתצהירו של התובע בעינן עומדות. יתרה מכך, הלכה פסוקה היא כי הסעד של פיצוי כספי הוא דרך המלך במקרים של פיטורים שלא כדין ולא אכיפת יחסי עבודה, לרבות בחברות ממשלתיות [ראה: ע"ע 300178/98 דוד ביבס - שופרסל בע"מ, עבודה ארצי, כרך לג(28), 28; ע"ע 300258/97 יהודית חנן - מועצה מקומית מנחמיה, עבודה ארצי, כרך לג(1), 31], והוא הדין אף בענייננו עת עסקינן בגוף ציבורי דוגמת הנתבע. ברי איפוא כי לא רק שאין מתום בהמרת סעד האכיפה לסעד של פיצוי כספי על ידי התובע, אלא שזהו הדין. התביעה לפיצויים בגין פיטורים שלא כדין 17. וכך לטענת התובע בקצירת האומר, הליך פיטוריו היה לקוי ונגוע בשיקולים זרים שלא ממן העניין. ועדת השימוע בעניינו פעלה שלא כדין וכמתחייב לגבי הליך איסוף הראיות בפניה, דבר שהוביל להסקת מקנות מוטעות וקבלת החלטה מוטעית בעניין פיטוריו. לא זו אף, זו לטענת התובע בהתנהלותה של הוועדה יש משום פגיעה חמורה בזכות הטיעון שלו, מן הטעם שבמכתב הזימון לשימוע לא נכללה הודעה על כך שבמעמד השימוע תידון הטענה בדבר פתיחת החברה המתחרה, שהיוותה את אחת העילות לקבלת ההחלטה על פיטוריו. בכך נשללה מן התובע ההזדמנות להגיב על ההאשמות כלפיו ולהיערך לקראת אותן טענות. יותר מכך, באי אזכור עילה זו במכתב הזימון כאחת העילות שתידון בשימוע, פעלה ועדת השימוע בחוסר סמכות. גם לגופם של דברים, ונוכח טענתו כי ההחלטה על הפיטורים התקבלה בהיעדר תשתית עובדתית ראויה, טוען התובע כי החלטת הוועדה על פיטוריו היא בלתי סבירה ומוטעית. כך, לעניין העילה שעניינה בטענות לגבי תחרות בנתבע, הרי שמלכתחילה, כלל לא ניתן להתחרות בנתבע שהוא גוף ציבורי. בכל מקרה, התכלית של מניעת עיסוק נוסף בשירות הציבורי מקורה בעקרון של מניעת "תחרות אינטרסים", היינו מצב שבו מוסר העובד את מירב תשומת הלב והמסירות לעיסוק אחר, בעוד שבענייננו כלל לא נטען כלפי התובע כי השקיע את זמנו בעיסוק אחר, אלא הטענות כנגדו היו כי התחרה בנתבע. יותר מכך, לטענתו, גם לגופם של דברים, הוכח בבית הדין כי בניגוד לסברת הוועדה, חברת קרן אור בכלל לא היתה פעילה, התובע בכלל לא היה מנהל בחברה, החברה כלל לא נועדה לעסוק בעיסוק המתחרה עם הנתבע. הפרסום באינטרנט הוא פרסום של השותפות שקדמה לחברה והוא הוכנס לאתר האינטרנט עוד לפני הקמת החברה. ובאשר לעילה שעניינה שביסוד ההחלטה על הפיטורים, היינו הטענות לגבי עבודה בזמן תחרות בנתבע, הרי שלא היו דברים מעולם. לא זו אף זו מן העדויות שנשמעו בבית הדין התגלו סתירות מהותיות בעדויות הנתבע באשר לטענה זו והמלמדות על כך שלא היה יסוד לקביעת הוועדה בענין זה. מכל מקום, והגם שוועדה נמנעה מלהביע דעה לגבי עבירות המשמעת הנוספות שיוחסו לתובע, הוכח שאין בנטען לגבי עבירות אלו דבר. משכך לטענתו, אין יסוד להחלטה על פיטוריו, אשר לשיטתו הטעם האמיתי להם נעוץ בשיקולים זרים של רצון להפטר ממנו, לאחר שהמטרה סומנה מראש, הואיל והתובע נתפס כ"אגוז קשה לפיצוח" שאינו חושש להביע את דעתו ולדרוש את זכויותיו כעובד. מנגד, לטענת הנתבע, לא מניה ולא מקצתיה. פיטורי התובע שבנדון נעשו בהגינות, בתום לב בהתאם לכללי המינהל התקין ובהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי. לא זו אף זו, אלא שהתובע הוא שנהג בחוסר תום לב, עת חזר והפר התחייבויות קודמות שלו והמשיך לעסוק בעסק המתחרה לנתבע. לטענת הנתבע, לא רק שהחלטת ועדת השימוע נסמכה על תשתית ראייתית מוצקה וראויה, אלא במסגרת ההליך שבנדון הוכחו עובדות נוספות המעניקות משנה תוקף להחלטתה להורות על פיטורי התובע. מכל מקום לתובע נערך שימוע כדין תוך שמירה על כללי הצדק הטבעי, לרבות מתן הזדמנות הוגנת להשמיע את טענותיו כנגד ההאשמות כלפיו. התובע לא הוכיח ולא ניסה להוכיח אלו שיקולים זרים עמדו ביסוד החלטת הוועדה, שהיא כאמור וועדה המורכבת מנציגי המעביד ונציגות העובדים. 18. בטרם נפנה לבחון את טענות התובע לגופן, מן הראוי להתוות את המסגרת המשפטית הרלוונטית לדיוננו. וכך, הביקורת השיפוטית של בית הדין בדונו בהחלטת פיטורים, היא ביסודה ביקורת מנהלית, היינו, בית הדין אינו שם את שיקול דעתו במקום שיקולי המעביד, אלא אם כן מתברר כי אותה החלטה שקיבל המעביד לוקה באותם פגמים מנהליים, המצדיקים ביטולה, או פסיקת פיצויים בגין הפרת ההסכם, לפי העניין. ובמילותיו של בית הדין הארצי בפרשת ע"ע 1123/00 בית ספר תיכון עירוני כל ישראל חברים בתל אביב יפו - יצחק צויזנר, עבודה ארצי, כרך לג (21), 27: "כלל הוא, כי בית הדין לא ישים שיקול דעתו תחת שיקול דעתה של הרשות המוסמכת וכי לא יתערב בהחלטתה לשנותה, אלא אם כן נמצא כי אותה החלטה ניתנה בחריגה מסמכות, או כי יש בה פגיעה בכללי הצדק הטבעי, או כי היא נגועה בשיקולים זרים, או באי סבירות קיצונית היורדת לשורשו של עניין. בית הדין אף לא ישים שיקול דעתו תחת זה של הרשות אפילו היה הוא עצמו בוחר באפשרות אחרת מזו שבחרה בה הרשות ללכת, כל עוד מצויה אותה אפשרות במתחם הסבירות. … ……. השאלה אשר לה צריך היה בית הדין האזורי להידרש במהלך הביקורת השיפוטית ובהכרעתו, היא זו העומדת בפנינו כיום, בערעור: האם אכן, בנסיבות העניין, האפשרות בה בחר הדירקטוריון לפיטוריו של המנהל נמצאת להיות מופרכת, חורגת ממתחם המידתיות, או שהיא בלתי סבירה בעליל, והאם עולה ממנה פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי" (ראה: סעיף 56 לפסק הדין) (ההדגשות הוספו - א.ר.ק.) והוא הדין בענייננו. בית הדין לא ישים את שיקול דעתו במקום שיקול דעתה של הועדה (ודוק, המדובר בוועדה המורכבת מנציגי המעביד ונציגות העובדים), גם אם הוא עצמו היה מגיע למסקנות אחרות, אלא שהשאלה הטעונה הכרעה בענייננו היא האם החלטת הנתבע בעניין פיטוריו של התובע, החלטה שכאמור התקבלה על דעת נציגות העובדים כמתחייב מהוראות ההסכם הקיבוצי החל על יחסי הצדדים - מופרכת, חורגת ממתחם המידתיות, בלתי סבירה בעליל, או שמא עולה ממנה פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי. ואמנם במסגרת סיכומיו, תוקף התובע את החלטת הפיטורים בענייננו, הן בהיבט של אופן קבלת ההחלטה, היינו טענותיו בדבר פגיעה בזכות הטיעון שלו, והן בהיבט המהותי היינו טענותיו לגבי תוכנה של ההחלטה וחוסר תום לבו של המעביד בקבלתה, לטענתו. נפנה להלן לדון תחילה בטענותיו של התובע בדבר קבלת החלטת הפיטורים תוך פגיעה לטענתו, בזכות הטיעון שלו. האם כטענת התובע החלטת הפיטורים התקבלה תוך פגיעה בזכות הטיעון של התובע 19. וכך לטענת התובע, במכתב הזימון שנשלח אליו ביום 28/5/05 בדבר הכוונה לפטרו נכללו רק שתי עילות שביסוד הכוונה לפטרו, היינו עבודה בזמן חופשת מחלה בנתבע, והשנייה הפרות משמעת חוזרות ונשנות בעניין איחורים ביציאה לנסיעות, דיווחים מאוחרים וכו' כמפורט בסעיף 2 לאותו מכתב. חרף זאת, במעמד השימוע הועלתה טענה נוספת בעניין פתיחת החברה המתחרה, שהיוותה את אחת העילות לקבלת ההחלטה על הפיטורים, וזאת מבלי שהודע לו כי עניין זה עומד לעלות בדיון בפני ועדת המשמעת ומבלי שהתאפשר לו להיערך ולהשיב על אותה טענה. לטענתו אין יסוד לגרסת הנתבע לפיה נמסר לו מבעוד מועד ובעל פה על כך שנושא זה יידון בישיבת השימוע, ובכל מקרה, בשים לב לזמן שחלף מאז משלוח ההזמנה ועד לכינוס הוועדה יכל הנתבע לשלוח לו הודעה מפורטת בכתב על עילה זו. מכל מקום, לטענת התובע באי משלוח הודעה מפורטת בכתב נפגעה בצורה מהותית זכות הטיעון שלו, מה גם שלשיטתו מאי אזכור עילה זו במכתב הזימון כאחת העילות שתידון בשימוע, פעלה ועדת השימוע בחוסר סמכות. 20. זכות השימוע אשר מקורה בכללי הצדק הטבעי, מחייבת מתן הזדמנות הוגנת וראויה לעובד להשמיע את טענותיו בפני מעסיקו בטרם יוכרע גורלו [ראה: מנחם גולדברג - תום הלב במשפט העבודה ספר בר-ניב עמ' 145, 139; ע"ע 231/99 אורי חייק - שירות התעסוקה עבודה ארצי פרק לג' (86), 26; דב"ע נד/33-3 יעקב בר מנשה - שירות התעסוקה פד"ע כו 423), ועל כך לא היה חולק בין הצדדים. כמו כן נקבע כי מטרתו העיקרית של השימוע היא לאפשר לעובד להזים את הטענות כלפיו, להביא תימוכין לגירסתו, ולנסות לשכנע את העומד להכריע בגורלו שלטענות אין בסיס, או לפחות אינן 'כצעקתה' [ראה: דב"ע נו/31-3 מדינת ישראל - ד"ר ארנון בונה, עבודה ארצי, כרך כט(1) 282, וכן ראה: ע"ע 1163/00 בית חולים המשפחה הקדושה נצרת - ד"ר חליל עבוד, עבודה ארצי, כרך ל"ג(55) 24]. 21. כאמור, אין חולק בין הצדדים כי סוגיית פתיחת החברה המתחרה לא נזכרה בהזמנה לשימוע מיום 28/2/05 ואולם לטענת הנתבע כאמור, הודע לתובע מבעוד מועד בעל פה על כך שעניין זה יידון בוועדת השימוע שנקבעה בעניינו, כך שהיה בידיו סיפק להיערך לקראת הטענה, ובכך הוגשמה תכליתה האמיתית של זכות הטיעון והשימוע. לעניין זה העיד כאמור המצהיר בנדיק מטעם הנתבע (ראה: סעיף 27 לתצהירו), כי ידוע לו שיצחק מימראן הודיע לתובע שנושא החברה החדשה יידון בישיבת השימוע וגם מר יוסי רוקח הודיע לתובע כי נושא זה יידון בשימוע. גם המצהיר מר רוקח מטעם הנתבע הצהיר בתצהירו (ראה: סעיף 4 לתצהיר) כי במהלך חודש מרץ הודיע לתובע שבמסגרת הדיון בועדת המשמעת יידון גם נושא עיסוקיו המתחרים במד"א וכי הוא עצמו רואה עניין זה בחומרה ככל שיתברר כי הוא נכון. התובע, שגרסאותיהם אלו של המצהירים מטעם הנתבע היו בפניו עוד במסגרת בקשתו לסעדים זמניים, לא טרח להכחיש את טענותיהם במסגרת תצהיר עדותו הראשית בתיק העיקרי שבנדון, אלא הסתפק בטענה לפיה אי ציון עילה זו במכתב הזימון, מהווה פגם בזכות הטיעון שלו וחוסר סמכות מטעם הוועדה לדון בעילה זו. במסגרת חקירתו הנגדית בפנינו, טען התובע כי רק יצחק מימראן דיבר איתו על כך שהטענה הזו כלפיו תועלה בשימוע, אך לטענתו היה זה מספר דקות לפני שנכנס לישיבה ולא לפני כן (ראה: בעמ' 17 לפרוטוקול ש': 6-10) אם כי אישר כי מר מימראן התקשר אליו עוד קודם שלישבת השימוע כדי להודיע לו על השימוע (ראה: בעמ' 17 לפרוטוקול ש': 11-13) אלא שלדבריו כלל לא דיבר איתו על נושא השימוע. כאמור, תצהירו של העד מימראן הוצא מתיק בית הדין, כך שלא ניתן לדעת מה היתה גרסתו, ואולם העד יוסי רוקח שהעיד בתצהירו במפורש כי הודיע לתובע במהלך חודש מרץ שעניין זה יידון בישיבת השימוע, כן נחקר על תצהירו בפנינו, ולעניין זה קשה היה להתעלם מכך שחרף חקירתו הנגדית בנושאים שונים, לא נשאל עד זה ולו שאלה אחת לעניין טענתו כי הודיע לתובע על כך שעניין החברה המתחרה שפתח, יידון בשימוע. יתרה מכך, מפרוטוקול ועדת השימוע (ראה: סעיף 5), עולה כי במעמד השימוע, הציג התובע בפני חברי הוועדה פרוטוקול של ישיבת בעלי המניות בחברת קרן אור לפיו הוחלט על שינוי שמה של החברה ל"קרן אור שירותי אבטחה וניקיון בע"מ. אם לתובע לא היה מושג כי נושא זה יידון בפני הוועדה, או למצער, נודע על כך מספר דקות לפני תחילת הישיבה, הכיצד זה הגיע מצויד במסמכים של החברה לאותה ישיבה? 21. בסופו של יום, לאחר שנתנו דעתנו לגרסתו המתחמקת של התובע בתצהירו, עדותו בפנינו והעובדה שתצטייד במסמכי החברה לדיון בפני וועדת השימוע, כמו גם להימנעות מלחקור את העד רוקח על נושא שהוא כה מהותי לטענה זו - נחה דעתנו כי נמסר לתובע מבעוד מועד על כך שנושא חברת קרן אור יידון בשימוע, ולראיה כי התובע היה מוכן בתשובות ומסמכים מטעמו במהלך השימוע ולא העלה כל טענה לפיה הנושא לא אמור היה להידון באותה ישיבה. 22. אלא שבכך לא סגי, והעיקר לטעמנו נעוץ בכך שבמובחן ממקרים בהם מתקבלת החלטת מעביד על יסוד עילה שכלל לא הוצגה בפני העובד תוך הפרת זכות הטיעון של העובד - בענייננו אין חולק כי הוצגו בפני התובע במהלך השימוע כל המסמכים והטענות שביסוד טענה זו של הנתבע. ודוק, בניגוד לטענות התובע בסיכומיו, התובע לא ביקש אורכה כדי להציג מסמכים נוספים מטעמו בעניין טענה זו, אלא כאמור התייחס לאותן טענות לגופן וניסה להזים אותן. לא זו אף זו וכפי שיבואר להלן בהמשך פסק הדין, גם במסגרת ההליך שבפנינו לא טען התובע טענות אחרות מאלו שטען בפני וועדת השימוע בעניין עילה זו, כך שהבעיה אינה נעוצה בכך שנמנעה ממנו זכות השימוע או ההזדמנות ההוגנת לשטוח את טענותיו, אלא בכך שהתובע לא הצליח לשכנע את הוועדה בטענותיו. דא עקא, שלעניין זה, בצד תכליתה של הזכות לאפשר לעובד להשמיע את טענותיו בפני הגורם שאמור להחליט על פיטוריו ולנסות לשכנעו להחליט אחרת - אין זכות השימוע מקפלת בתוכה, זכות קנויה לכך שהעובד יצליח בהכרח לשכנע את מקבל ההחלטה לנהוג אחרת, גם אם העובד עצמו משוכנע שיש להחליט אחרת בעניינו. 23. אכן, טוב היה עושה הנתבע אילו טרח לשלוח לתובע מכתב נוסף ובו ציון של העילה הנוספת, כך שתהיה אסמכתא מסודרת של הנושאים שיידונו בועדה, ואולם ככל שהדברים נוגעים למיצוי זכות הטיעון, שוכנענו כי בענייננו לא נפגעה זכותו זו של התובע. לא למותר יהיה לציין, בקשר עם טענתו של התובע לפיה הוועדה פעלה בחוסר סמכות, כי אף ללא קשר לשאלה האם נמסר לתובע בעל פה על כך שנושא זה יידון בשימוע, אם לאו, סמכותה של הוועדה לדון בפיטוריו של התובע אינה נקנית מכח מכתב הזימון, אלא מכח הדיונים שמתקיימים בפניה ומכח הסכמת שני הצדדים להסכם הקיבוצי לדון בעניין זה או אחר, ועל כן אף אין בידינו לקבל את טענות התובע לפיהן כביכול נעדרה הוועדה סמכות לדון בעילה זו. השגותיו של התובע לגבי תוכן החלטת הוועדה 24. עד כאן דיוננו בדבר טענות התובע לפגמים שנפלו בדרך קבלת ההחלטה בעניינו, ומכאן נפנה להשגות התובע לגופה של ההחלטה. כאמור, לטענת התובע הוועדה חדלה באיסוף הראיות לצורך קבלת החלטתה לפיה התובע הפר את חובת הנאמנות שלו כלפי מעבידו. נפנה איפוא לדון בטענותיו אלו של התובע ביחס לשתי העילות עליהן הסתמכה הועדה, ותחילה בעניין העילה לפיה התובע המשיך להפעיל עסק לשירותי רפואה המוענקים על ידי הנתבע, תוך הפרת חובת הנאמנות שלו כלפי הנתבע והפרת התחיבות מפורשת קודמת שלו. 25. כאמור, בפני הוועדה הונחו התחייבותו של התובע לחדול מלעסוק בעסק המתחרה "קרן אור" משנת 2003, רישומי רשם החברות לפיהם כבר בחודש מרץ 2004 הוקמה חברת "קרן אור שירותי רפואה ואבטחה בע"מ", בה אשת התובע ומר שאדי אבו לאפיה, שותפו של התובע בשותפות קרן אור הם בעלי המניות והתובע רשום בה כמנהל יחיד, תוך ציון מקצועו - פראמדיק, וכן פרסום מעודכן מאתר אינטרנט פעיל בו מציע גוף בשם "קרן אור" שירותים שונים ובכלל זה שירותים רפואיים הכוללים קורסי עזרה ראשונה ומכירת ציוד עזרה ראשונה, וזאת מאותה כתובת שהיא כתובתה הרשומה של החברה ושל השותפות, לגביה הצהיר התובע, כי מכר את חלקו בה. כנגד אלו טען התובע, לאחר שטען תחילה כי מדובר "בשמועות" בלבד, כי: - הוא לא מנהל בחברה, וכי אילו ידע ששמו הוכנס לרישום, היה דואג למחוק את שמו מרישומי רשם החברות. - כי חברת קרן אור לא מתעסקת בליווי טיולים אלא רק באבטחה רגילה, שמירה וניקיון וכי לא ברור לו איך הגיע הציון כי החברה עוסקת בשירותי רפואה לפרסום באינטרנט. - כי החברה אינה פעילה ואפשר לבדוק את זה, שכן החברה הוקמה "ובסוף לא פעילה", שכן לדבריו החברה הוקמה רק על מנת להתמודד במכרזים כחברה בע"מ לשמירה במוסדות חינוך ובטעות נרשם כי מדובר באבטחה ורפואה, הגם שהחברה טרם התמודדה במכרז שכן נדרש ותק של שנה וחצי כדי לגשת למכרז והיא טרם צברה ותק כאמור. - כי אתר האינטרנט בו פורסמו השירותים שייך לשותפות "קרן אור" ולא לחברה. 26. על יסוד הראיות שהונחו בפניה ותשובות התובע הגיעה הוועדה לכלל מסקנה, כי: "מהמסמכים שהוצגו בפני הוועדה התברר כי בחודש מרץ 2004 הוקמה חברה בשם "קרן אור שירותי אבטחה ורפואה בע"מ" אשר בני פרץ מנהלה ולאשתו מניות בה. חברה זו כפי שעולה גם משמה וגם מאתר האינטרנט שלה עוסקת בפעילויות המתחרות במד"א כגון: הדרכות ע"ר ומכירת ציוד ע"ר. אין ספק כי מדובר בהפרה חמורה ובוטה של חובת הנאמנות שלו למד"א. יתרה מזאת, מדובר בהפרה בוטה של התחייבות העובד מחודש מרץ 2003 אז נערך שימוע שבעקבותיו התחייב העובד שאין ולא יהיה לו כל אינטרס בגוף מתחרה במד"א. התחייבות זו הופרה על ידיו. הסבריו של בני פרץ אינם מספקים, אין בהם כדי להסביר מדוע הוקמה החברה, מדוע הוא מופיע כמנהל החברה וכיצד הוא מעורה בעניינה של החברה ודי בכך כדי להצביע על הפרות חובת הנאמנות שלו כלפי מד"א". 27. נקדים ונבהיר כי, לא מצאנו חוסר סבירות בקביעה זו לגופה, ונבאר. כך מלכתחילה, אין בידינו לקבל את סברת התובע בסיכומיו לפיה, כלל לא ניתן להתחרות בנתבע שהוא גוף ציבורי וכי בכל מקרה התכלית של מניעת עיסוק נוסף בשירות הציבורי מקורה בעקרון של מניעת "תחרות אינטרסים", היינו מצב שבו מוסר העובד את מירב תשומת הלב והמסירות לעיסוק אחר, בעוד שבענייננו כלל לא נטען כלפי התובע כי השקיע את זמנו בעיסוק אחר, אלא הטענות כנגדו היו כי התחרה בנתבע. אכן, לגבי התכלית שביסוד ההוראות הדנות באיסור על עבודות חוץ של עובד הציבור, נפסק כי מטרתה למנוע לא רק ניגוד אינטרסים מהותי, אלא גם תחרות אינטרסים, היינו מצב בו מוסר העובד מירב תשומת הלב והמסירות לעיסוק אחר, הדורש לפי מהותו וטיבו זמן ומאמץ, במקום לשקוד על התפקיד עבורו הוא מקבל שכר מלא מקופת הציבור [ראה: דב"ע נו/182-3 המרכז הרפואי שערי צדק - ד"ר אורלי פרט, עבודה ארצי כרך כט(1), 312], אלא שזהו רק אחד הטעמים שביסוד האיסור על עובד הציבור לעסוק בעיסוק נוסף, ולעניין זה נפסק: "כפי שציינו לא פעם, האיסור על עבודה פרטית בלא היתר מגשים אינטרסים לגיטימיים של המעביד, הן בשירות המדינה והן בסקטור הפרטי. בראש ובראשונה, האיסור נועד למנוע היווצרות מצב של ניגוד עניינים בין עבודתו הראשית של העובד, לבין העבודה הנוספת שבה הוא מעוניין לעסוק. זאת במיוחד כאשר מדובר בעובד השירות הציבורי, האמור לשמש כנאמן של הציבור. מעבר לכך, האיסור נועד לממש את ציפייתו הסבירה של המעביד, כי העובד יקדיש את תשומת ליבו לעבודה שבעבורה הוא מקבל משכורת מלאה, מבלי שיוסח או יופרע בשל מחויבויותיו למקום עבודה אחר" (ההדגשה הוספה - א.ר.ק.). [ראה: עש"מ 5205/01 שמעון פרנס נ' יו"ר רשות השידור, פד"י נו(2), עמ' 9]. ועוד על הרציונאל שביסוד הדינים האוסרים על ניגוד עניינים בשירות הציבורי, נפסק מפי כב' הנשיא ברק בבג"צ 595/89, משה שמעון ואח' נ' שלום דנינו, הממונה על מחוז משרד הפנים מחוז הדרום ואח', פד"י מד(1), עמ' 409, בין היתר: "ביסודם של הדינים האוסרים על ניגוד ענינים בתחום המשפט הציבורי - בין דינים חקוקים ובין דינים הלכתיים - עומד מגוון של שיקולים (ראה בג"צ 35/82 הנ"ל). העיקריים שבהם הם שלשה: הראשון, ענינו חובת האמון שעובד הציבור חב לציבור במילוי תפקידו. מחובת אמון זו נגזרת חובתו של עובד הציבור שלא להמצא במצב שבו קיים חשש כי יהיה ניגוד בין חובתו לציבור לבין אינטרסים אחרים. "לעולם אסור לאדם הממלא תפקיד של נאמן לאינטרסים של אנשים שונים, להעמיד את עצמו במצב שבו יהיה קיים (או עלול להיות קיים) ניגוד בין חובת הנאמנות, שהוא חב להם, לבין האינטרס הפרטי שלו" (מ"מ הנשיא, השופט אגרנט בע"א 254/64 חסון נ. המועצה המקומית דאלית אל כרמל, פ"ד יט (1) 17, 22). השיקול השני העומד ביסוד הכלל בדבר ניגוד ענינים הוא שיקול שמקורו בדרישת הגינות, תום לב וצדק טבעי. "פעולות הרשות הציבורית תוך מצב של ניגוד אינטרסים אינה יכולה לעלות בקנה אחד עם חובת ההגינות ותום הלב, שקיומה חייב לא רק להתקיים אלא גם להיראות" (השופטת נתניהו בבג"צ 35/82 הנ"ל, בעמ' 519). השיקול השלישי מקורו בדרישות המינהל התקין. מינהל תקין מחייב, מחד גיסא שממלא התפקיד יעמיד לנגד עיניו את טובת התפקיד ולא טובה אחרת כלשהי. מצב של ניגוד ענינים עשוי להביא, בסופו של דבר, למצב של העדפת ענינים זרים לתפקיד ופגיעה בו. מאידך גיסא, מצב ניגוד ענינים פוגע באמון הציבור במערכת השלטונית. הציבור עשוי לחשוב ששיקולים זרים לתפקיד הציבורי מניעים את נושאי התפקיד והדבר עשוי לפגוע באמונו במערכת השלטונית (ראה בג"צ 531/78 הנ"ל, בעמ' 571)". (ההדגשות הוספו - א.ר.ק.). ומוסיף כב' הנשיא ברק באותו מקרה: "אמת, לעתים נוצר הרושם כי על מזבח עקרונות מעורפלים נופלת קרבן היעילות המינהלית. רושם זה מוטעה הוא. מחיר היעילות נמוך הוא בהשוואה לצורך לשמור על אמון הציבור בשלטון ועל תפקידו הראוי של השלטון (ראה ד"נ 6/86 שולמן נ. עיריית הרצליה, פ"ד מ (2) 481, 485; בג"צ 589/86 הנ"ל, בעמ' 624)". 28. הנה כי כן, לא רק מניעת "תחרות אינטרסים" עומדת ביסוד האיסור על עבודת חוץ בשירות הציבורי, אלא ולא פחות חשוב מכך, ביסוד איסור זה עומדת חובתו של עובד הציבור שלא להימצא במצב שבו קיים חשש כי יהיה ניגוד בין חובתו לציבור לבין אינטרסים פרטיים שלו. ולענייננו, כאשר מפעיל העובד עסק פרטי באותו תחום בו פועל מעבידו, הוא מעמיד עצמו מראש במצב של ניגוד עניינים, וזאת מעבר "לתחרות האינטרסים" בה הוא מעמיד את עצמו, ועל כן ובניגוד לסברת התובע, עצם הפעלת עסק העוסק באותו התחום שבו עוסק הנתבע מהווה הפרת חובת האמון של העובד, כפי שהוגדרה לעיל בפסיקה, וכפי שסברה הוועדה בענייננו. זאת ועוד, יש לזכור כי אין המדובר בנסיבות בהן התגלו עובדות אלו לראשונה, אלא בהליך שני שננקט כנגד התובע בקשר עם אותו עיסוק, אשר לית מאן דפליג כי לא התקבל אישור המעביד לעסוק בו, לא כעת ולא בפעם הקודמת, וזאת בניגוד לקבוע בסעיף ג' לפרק 5 להסכם הקיבוצי בדבר החובה לקבל את אישור המעביד לעבודה נוספת בכלל. לא זו אף זו. המדובר כאמור בפעילות עסקית לכאורה שננקטה לאחר התחייבות מפורשת של התובע לחדול מכל פעילות מסוג זה, ואשר על פיה התקבל התובע בחזרה לעבודה. בנסיבות אלו, הפרת חובת האמון של העובד כלפי מעבידו מוצאת את ביטויה לא רק בפתיחת אותו עסק ללא אישור המעביד ותוך שהוא מעמיד עצמו מראש במצב של ניגוד עניינים, אלא ולא פחות מכך, בהפרת התחייבות קודמת מפורשת של התובע, אשר מכוחה הוחזר התובע לעבודה. ודוק, בנסיבות אלו בהן חתם התובע על התחייבות מפורשת בתצהיר לפיה אין לו ולאף אחד מבני משפחתו בדרגה ראשונה, כל זכויות בעלות ו/או זכויות לרווחים בחברת קרן אור שירותי רפואה ואבטחה, ונקט בצעדים ממשים לכאורה למכירת חלקו בשותפות, תמורת סכום לא מבוטל של 500,000 ₪, הדעת נותנת שאם החליט התובע להיכנס לשיטתו לעסק אחר שעיסוקו בכלל בניקיון ואבטחה (למרות ששמו מעיד עליו כי הוא עוסק גם בשירותי רפואה), יעדכן את הנתבע על כך ויבקש את אישורו לכך כמתחייב מהוראות ההסכם הקיבוצי, תוך הצגת כל הנתונים הרלוונטיים. אלא שהתובע לא טרח לעשות כן באופן שהוא כשלעצמו מעורר חשד בכנות כוונותיו. יותר מכך, העובדה שלשיטת התובע עצמו, החברה עדיין לא פעילה ותתחיל פעילות לאחר שתצבור ותק, אינה מפחיתה מחומרת התנהלותו של התובע, שהרי לשיטתו שלו עצמו, אם לא היה נתפס במועד שבו התגלתה פעילותו זו היה ממשיך בפעילות. לא למותר יהיה לציין, כי גם מן ההיבט העובדתי, בקיאותו של התובע בענייני החברה, כפי שציינה הועדה, אינה מתיישבת עם גרסתו כי לא היה לו כל קשר לאותה חברה וכי שמו שורבב אליה ללא ידיעתו, ועל כן אין תימה על כך שהוועדה לא נתנה אמון בדברי התובע. 29. הנה כי כן, עד כה לא מצאנו אי סבירות, לא כל שכן אי סבירות קיצונית בהחלטת ועדת השימוע, והשאלה היא האם מתוך הראיות שהובאו בפנינו, ובדיעבד, ניתן לקבוע כי החלטת הוועדה התבססה על עובדות לא נכונות, או לא מספיקות, או שנפלה טעות מהותית על ידי הוועדה בפירוש הראיות שהונחו בפניה. 30. נקדים ונבהיר, כי לא רק שהתובע לא הוכיח אף לא אחת מחלופות אלו, אלא שלאור אשר התברר בפנינו בדיעבד, שוכנענו כי לא רק שלא נפל כל מתום בהחלטת הוועדה אלא שהראיות עליהן התבססה, אכן הצדיקו את קבלת אותה החלטה בדיוק. וכך, במסגרת ההליך שבפנינו, טען התובע את אותן טענות שהעלה בפני הוועדה, שעיקרן כי הוא לא מנהל בחברה, כי החברה לא פעילה וכי החברה נועדה לעסוק באבטחה רגילה, שמירה וניקיון. כמו כן חזר התובע וטען בפנינו כי הפרסום באינטרנט הוא פרסום של השותפות ולא של החברה. בנוסף, הציג התובע מסמכים המעידים כי במועדים הרלוונטיים לשימוע לחברה לא היתה פעילות עסקית (ראה: נספחי ד' לתצהירו), ומסמכים לפיהם שמה של החברה שונה וכי מינויו של התובע כמנהל בוטל (ראה: מוצגים נ/4 ו-נ/5). דא עקא, שלמרות טענותיו של התובע בוועדת השימוע לפיהן הוא לא חתם על מסמכי החברה וכי אילו ידע ששמו הוכנס לרישום, היה דואג למחוק את שמו מרישומי רשם החברות, התברר במסגרת ההליכים שבפנינו, מתוך עדות התובע עצמו כי הוא זה שחתם על המסמכים להקמת חברת "קרן אור שירותי אבטחה ורפואה בע"מ" (ראה עדותו: בעמ' 13 לפרוטוקול ש': 6-8), וראה לעניין זה חתימת התובע על תקנון החברה מיום 21/3/04 ואף זאת, תחת הציון "בעל מניות" - מוצג נ/3. אמת הדבר, התובע הציג אסמכתאות על שינוי שם החברה ל"קרן אור שירותי אבטחה וניקיון" (ראה: נספח ה' לתצהירו), אלא ששינוי זה בוצע בחודש מאי 05' לאחר פיטוריו של התובע, והוא הדין לגבי ביטול רישומו של התובע כמנהל יחידי בחברה שבוצע לאחר פיטוריו של התובע. ודוק לעניין זה לא נעלמה מעינינו עדותו של התובע לפיה הוא ביקש מעורך דינו לבצע את שינוי המנהלים עוד בשנת 2004 מיד לאחר הקמת חברה ולא ברור לו מדוע זה לא נעשה במועד (ראה: בעמ' 14 לפרוטוקול ש': 10-12; עמ' 15 ש': 6-8). לעניין זה הציג התובע "הודעה על שינוי בהרכב הדירקטוריון" (ראה: מוצג נ/5) שבו הוחלף התובע כמנהל במר שאדי אבו לאפיה, כאשר התאריך על גביה הוא 23/4/04, הגם שניכר כי הספרה 4 בציון השנה 04' תוקן ובהעדר המקור של המסמך לא ניתן לדעת מה היה הציון המקורי. מכל מקום, גם אם נתעלם מציון זה, עדותו של התובע בפנינו לפיה: "לשאלתך, כשעורך הדין אמר לי שהוא יטפל בשינויים אני ראיתי מבחינתי שהעניין גמור, עד שהוא עלה באותו יום של השימוע" (ראה: בעמ' 15 לפרוטוקול ש': 18-19), אינה מתיישבת עם דבריו בפני ועדת השימוע לפיהם לא ידע ששמו הוכנס לרישום ברשם החברות ואילו היה יודע על כך היה דואג למחוק את הרישום. הנה כי כן התובע אינו יכול לטעון כי לא ידע על כך שהוא עצמו רשם חברה בשם "קרן אור שירותי אבטחה ורפואה בע"מ" וכי ידע שהוא משמש כמנהל בה. יותר מכך, בעדותו בפנינו נשאל התובע והעיד במפורש, כדלקמן: ש. האם נכון שאת החברה הקמת עם שאדי אבולאפיה? ת. נכון היא הוקמה עם מר שאדי אבולאפיה, וזה אותו אדם שאיתו הייתי שותף קודם בעסק שתיארתי לעיל. ש. מתי העברת את המניות שלך לאשתך? ת. ממש בהתחלה. לשאלתך, דיווחתי על כך לרשם החברות. מי שעשה את זה בפועל זה העורך דין שלי אבל אני לא יודע מתי הוא עשה את זה"(ראה: בעמ' 14 לפרוטוקול ש': 14-19). ללמדך, כי מלכתחילה היה זה התובע שהקים את החברה במרץ 04' ואין המדובר בעסק של אשתו שהתובע לא יודע עליו דבר ואינו יודע מדוע שמו שורבב אליו. 31. אלא שבכל האמור לא סגי, שכן גם לאחר הליך ההוכחות שבפנינו, לא הצליח התובע לספק שום הסבר מניח את הדעת, מדוע חברה שלשיטתו עוסקת בניקיון ואבטחה בלבד ואשר לשיטתו בשימוע, לא עוסקת בלווי טיולים (פעילת הכרוכה גם בעזרה ראשונה), אלא באבטחה בלבד, נרשמה על ידו עצמו תחת השם "קרן אור שירותי אבטחה ורפואה בע"מ" שהוא אגב השם הזהה לשותפות בה היה שותף ולכאורה מכר את חלקו בה. ודוק, טענתו של התובע בפנינו לפיה החברה הוקמה כדי "ליצור וותק" על הנייר, כך שתוכל לגשת למכרזים לאבטחת מוסדות חינוך של החברה למשק וכלכלה בשלטון המקומי למרות שלא פעלה כלל (ראה: עמ' 16 לפרוטוקול ש': 15-19), לא נשמעה לנו הגיונית בהינתן כי לשם כך לא נדרש לציין כי מדובר בחברה לשירותי רפואה, ואף לא מקובלת בהינתן שלשיטת התובע החברה אינה פעילה אך מציגה עצמה כלפי אחרים כבעלת ותק בעבודה. מכל מקום, לעניין זה אף לא ניתן להתעלם מעדות אשתו של התובע, בעלת המניות בחברה בפנינו, באשר לפעילות החברה בפעל, כדלקמן: "ש. האם את יודעת במה החברה עוסקת? ת. כן. בניקיון, ו במע"ר - שירותי אבטחה לטיולים. לשאלתך, מע"ר זה מגיש עזרה ראשונה בטיולים, זה ביחד עם האבטחה. השאלה היא מה מזמינים לטיול, אם זה רק עזרה ראשונה, אז מגיע מגיש עזרה ראשונה. לשאלת בית הדין, על מנת לעסוק בכך צריך לעשות קורס של עזרה ראשונה, ואם מבקשים גם אבטחה אז אותו אדם צריך לעשות גם קורס לנשק" (ראה: עמ' 9 לפרוטוקול ש': 18-23). לא למותר יהיה לציין כי גם העובדה שלא הוכחשה ולא נסתרה, לפיה כתובתה של החברה היא בדיוק אותה הכתובת של השותפות בה היה התובע שותף והשותפים הם אותם שותפים, אינה תורמת לחיזוק גרסתו של התובע בדבר הנתק כביכול בין השותפות לבין החברה. 32. סיכומם של דברים. אף אנו לא שוכנענו, לאחר כל הראיות והעדויות שנשמעו בפנינו, מהסבריו של התובע לפיהן לחברה שפתח אין כל קשר למתן שירותי רפואה ועזרה ראשונה או לשותפות הקודמת, ודוק העובדה שנכון למועד השימוע טרם הספיקה החברה לפעול, או לשיטת התובע טרם הספיקה "ליצור ותק", אינה מפחיתה כהוא זה מחומרת מעשיו של התובע. בסוף כל הסופות, המדובר בעובד הנתבע שהוזהר כבר פעם אחת באשר לעיסוקו זה, ודוק, מתוך הראיות שהוצגו בפנינו, התברר כי זו היתה למעשה הפעם השנייה שהוזהר, שכן כבר בשנת 2001 הוזהר התובע בקשר עם ניהול השותפות שעסקה בלווי טיולים ועזרה ראשונה שבמידה ויתברר שהוא ממשיך בעסק - הוא יפוטר מיידית על דעת ועד העובדים (ראה: מוצג נ/2 - מכתב מיום 301/0/01 בחתימת ועד העובדים, מנהל האזור והתובע), ואשר למרות האזהרות, ממשיך לעסוק הלכה למעשה באותו עסק, תוך הסתרת מעורבותו באותו עסק. התנהלות זו של התובע לאחר שתי אזהרות קודמות, היא כשלעצמה מהווה הפרת אמונים על ידי העובד מעבר להפרת חובתו שלא להעמיד עצמו במצב של ניגוד עניינים, המצדיקה את פיטוריו, מקל וחומר שכך, עת פעילות זו מהווה הפרה בוטה של התחייבות מפורשת ומצג מפורש שהציג התובע בפני מעבידו, כתנאי להחזרתו לעבודה. משכך, מסקנת הוועדה לפיה הפר התובע הפרה חמורה ובוטה את חובת הנאמנות שלו כלפי מעבידו לא רק שאינה חורגת מתחום הסביר, אלא שהיא המסקנה המתבקשת והנכונה. 33. משדחינו את טענותיו של התובע לפיהן חברת קרן אור לא התיימרה להעניק שירותי רפואה, איננו נדרשים לטענות התובע בסיכומיו לפיהן הפרסום מאתר האינטרנט שהוצג, מתייחס למעשה לפרסום שקדם למועד הקמת החברה ועניינו בשותפות שהוקמה עוד בשנת 1999. יחד עם זאת ולמעלה מן הצריך לעניין זה נציין, כי לא היה חולק בין הצדדים שהשותפות נמחקה בחודש 10/03, וכי החברה הוקמה חמישה חודשים לאחר מכן בחודש 3/04. אם השותפות חדלה מפעילות ואין כל גורם שנהנה מהפרסום - מה טעם היה להמשיך ולשלם את דמי האחזקה לצורך הפרסום באתר האינטרנט, אלא אם כן היתה זו "החברה שבדרך" שנהנתה מפרסום זה, בפרט כך אם הוא יכול ל"ייצר" לה ותק לצורכי התמודדות במכרזים. ודוק, גם לעניין זה, מעבר לסברות והשערות בסיכומיו, התובע לא הציג כל ראיה לגבי גורם אחר שיכול היה להנות מפרסום זה או ששילם עבור פרסום זה בתקופה שהשותפות כבר לא היתה קיימת. 34. עד כאן דיוננו בעילה הראשונה שביסוד החלטת הוועדה על פיטורי התובע, ומכאן לעילה השנייה לפיטוריו של התובע, זו שלגביה אין חולק כי נמסר עליה מבעוד מועד לתובע, היינו הטענה כי בזמן ששהה בחופשת מחלה, עבד בבית הקפה המנוהל על ידי אשתו. 35. לעניין זה כאמור, נטען כנגד התובע במהלך השימוע שבזמן ששהה בחופשת מחלה במהלך חודש דצמבר 04', עבד בפעל בבית הקפה המנוהל עלידי אשתו ברמת השרון. לעניין זה טען מנהלו הישיר של התובע מר דיליאון כי במצב בו התובע מודיע בלילה שהוא חולה, אך למחרת מתברר שעבד בעבודה פרטית, הדבר חמור ביותר. על כך השיב התובע כי מדובר בטענה שיקרית, ובמילותיו, "לא נתקלתי שם בעובדי מד"א". עוד הוסיף התובע כי בתאריכים שעליהם מדובר הוא עבר טיפול שיניים, כך שלא היה יכול לעבוד בבית הקפה ולשרת לקוחות. מכל מקום, אישר התובע כי בית הקפה המדובר, המופעל על ידי אשתו, רשום על שמו, שכן לשיטתו (ראה: עמ' 2 לפרוטוקול השימוע) "בארץ, מקום עסק שהאשה פותחת, השם נרשם על שם הגבר ולא האשה ולכן נרשם העסק על שמי, זה בית קפה, לא מתחרה במד"א". עוד טען התובע כי הוא היה יכול להביא סידורי עבודה של בית הקפה ולהראות שלא עבד, ולשיטתו הוא יכול להחליף את אשתו לכמה שעות בבית הקפה כדי לעזור. כאשר טען מר דיליאון בשימוע כי הוא עצמו ראה במו עיניו את התובע עובד בבית הקפה של אשתו לאחר שדיווח כי הוא שוהה במחלה (ראה: עמ' 5 לפרוטוקול), התכחש התובע לטענה זו של דיליאון. 36. על יסוד הראיות שהונחו בפניה בסוגיה זו, ותשובות התובע הגיעה הוועדה לכלל מסקנה, כי: "הוועדה סבורה כי גם בנושא זה של עבודה או עיסוק פרטי במהלך ימי מחלה עליהם דיווח בני פרץ ושבגינם קיבל שכר עבודה ממד"א, מדובר בהפרת משמעת חמורה ביותר שגם היא מצדיקה הפסקת עבודתו של בני פרץ במד"א. בעניין זה יש בפני הועדה ראיות ברורות לכך שבני פרץ היה פעיל בבית הקפה שבבעלותו או בבעלות אשתו במהלך ימי המחלה כאמור". 37. אף לעניין זה יושם לב, כי הבעיה אינה נעוצה בכך שהתובע עבד או אף סייע לאשתו בבית הקפה, אלא בכך שלטענת הנתבע בזמן שדיווח התובע כי הוא שוהה במחלה, תוך שהוא מתוגמל בתמורת ימי מחלה עבור שהותו זו על ידי הנתבע, הוא התפנה לעיסוקים אחרים באופן המטיל צל כבד על אמינות דיווחיו. 38. במסגרת סיכומיו שבנדון, טוען התובע כי בגרסאות הנתבע לעניין זה נפלו סתירות רבות ובוטות וכי "ספק אם יש ממש בעדותו של דיליאון" בעניין זה. וכך, ובכל הנוגע לגרסתו של דיליאון טען התובע בסיכומיו, כי אם אמנם כטענת דיליאון הוא הגיע למקום וצפה על התובע בבית הקפה, יש לתהות כיצד לא יכול היה להעיד בחקירתו הנגדית על פרטים פשוטים כמו שם בית הקפה או החומר ממנו עשויה דלת בית הקפה. כמו כן מפנה התובע לסתירות שנפלו בין גרסת העד דיליאון לבין גרסת העד ברנס בכל הנוגע למועד שבו הלך דיליאון לבית הקפה לבדוק את התובע הסיבה שבגללה עשה כן. יתרה מכך, לטענת התובע בסיכומיו מאי אזכור האירוע בתכתובות בענייני משמעת שהוצאו באותו מועד ואזכורו לראשונה בזימון לשימוע כחודשיים לאחר האירוע, יש כדי להצביע על כך שאין ממש בגרסת הנתבע. 39. במסגרת ההליך בפנינו, העיד העד דיליאון לעניין זה בתצהירו (ראה: סעיף 5), כי נוכח לגלות שבעת חופשת מחלה במהלך חודש דצמבר 04' התובע עבד בבית הקפה ברמת השרון שבבעלותו ובבעלות אשתו. וכי הוא עצמו ועובד נוסף ראו זאת במו עיניהם. על כך חזרו גם העדים ברנס מטעם הנתבע (ראה: סעיף 14 לתצהירו) ובנדיק (ראה: סעיף 22 לתצהירו). 40. התובע מצידו הכחיש בתצהירו את טענתו זו של דיליאון מכל וכל וטען כי לא עבד בבית הקפה בזמן בו היה מצוי בחופשת מחלה. עוד טען בתצהירו כי במועדים שבהם נטען כי עבד בחופשת מחלה הוא שכב בביתו עם חום ודלקת גרון חריפה (ראה: סעיף 21.6 לתצהירו). אשת התובע הגב' ציפורה פרץ טענה בתצהירה לעניין זה, כי היא עבדה בבית הקפה מדי יום ובשום שלב לא ראתה את דיליאון במקום, הגם שלא הכחישה במפורש את הטענה המיוחסת לתובע כי עבד בזמן מחלה בבית הקפה. 41. צודק התובע כי בין גרסת העד דיליאון לעניין עיתוי הגעתו לבית הקפה וגרסת העד ברנס (שכלל לא נטען כי נכח באירוע) נפלו סתירות, לרבות לעניין השאלה האם העד דיליאון יצא למקום מיוזמתו או שמא נשלח למקום על ידי מר ברנס. דא עקא, שבסוף כל הסופות, גרסתו של העד דיליאון אשר טען שהוא עצמו נכח במקום לגבי מה שראה וקלט בחושיו הוא - לא נסתרה, אף לא בפנינו, והוא העיד בפנינו כדלקמן: "ש. מדוע נסעת לבית הקפה של אשתו של התובע ברמת השרון? ת. התובע נהג להיעדר תקופות מן העבודה, באותו היום בסביבות השעה 01:00 בלילה קיבלתי הודעה שהוא חולה, ניסיתי לאתר עובד אחר במקומו, והתשובה של העובדים שדיברתי איתם הייתה, שהתובע לא חולה, תלך לבית הקפה ברמת השרון ותראה שהוא עובד שם. אני לא הלכתי באותו לילה לבית הקפה, אבל למחרת (דהיינו בבוקר שלאחר השעה 01:00 בלילה) הלכתי לשם ובאמת ראיתי אותו עובד שם. לשאלת בית הדין, מה הוא עשה בדיוק בבית הקפה כשראיתי אותו, אני משיב שהוא היה בחנות יחד עם אשתו, רחץ כלים, היה מאחורי הדלפק, מכר את מה שיש שם ללקוחות, אני עמדתי שם כשעה. התובע לא ראה אותי. אני עמדתי מעבר לרחוב במקביל לחנות, בצידו האחר של הכביש" (ראה: בעמ' 21 לפרוטוקול ש': 15-24). מנגד, עדות התובע, אשר הכחיש מכל וכל את הטענה לפיה עבד בבית הקפה בזמן מחלה, לא היתה נקיה מספקות, עת למשל טען בשימוע כי נעדר באותם ימים עקב טיפולי שניים, בתצהירו טען כי נעדר באותם ימים עקב חום גבוה ודלקת גרון, ובעדותו בפנינו (ראה: עמ' 16 לפרוטוקול ש': 26-27) טען כי נעדר באותם ימים עקב חום גבוה וחשד לדלקת ריאות, וכך גם עדות אשת התובע בתצהירה, אשר יכלה להכחיש במפורש את הטענה כי בעלה עבד בבית הקפה בזמן מחלתו אך נמנעה מלעשות כן והסתפקה בטענה לפיה לא ראתה את דיליאון במקום. 42. הנה כי כן, בסוף כל הסופות, עניין לנו בגירסה מול גירסה, ולאור אשר הוצג בפנינו, איננו מוצאים מתום בכך שהוועדה נתנה אמון בגרסת העד דיליאון, לפיה ראה את התובע עובד בית הקפה בזמן שדיווח על שהותו במחלה, בפרט כך שעה שגרסה זו לגופה לא נסתרה בפנינו. 43. סיכומם של דברים. כמבואר לעיל, בית הדין לא ישים את שיקול דעתו במקום שיקול דעתה של וועדת השימוע, בפרט כזו המורכבת מנציגי המעביד ונציגות העובדים כמתחייב מהוראות ההסכם הקיבוצי, אלא יבחן האם ההחלטה שהתקבלה, מופרכת, חורגת ממתחם המידתיות, בלתי סבירה בעליל, או שמא עולה ממנה פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי. כמבואר לעיל, שוכנענו כי בעניינו לא נפגעה זכות הטיעון של התובע וניתנה לו הזדמנות הוגנת להשמיע את טענותיו. לא זו אף זו, אלא שמבחינת החלטת הוועדה לגופה, שוכנענו כי לא רק שלא נפלו בהחלטה פגמים של חוסר סבירות או חוסר מידתיות, אלא שהיא החלטה מבוססת, ואף מתבקשת בנסיבות העניין, אשר התקבלה כדין ועל יסוד החומר שהונח בפני הוועדה, תוך שמירה על כללי הצדק הטבעי, בסמכות וכמתחייב מהוראות ההסכם הקיבוצי החל על יחסי הצדדים. בנסיבות אלו, מששוכנענו כי היתה הצדקה עניינית להורות על פיטורי התובע, נסתרת מניה וביה סברת התובע לפיה הטעם האמיתי לפיטוריו נעוץ בשיקולים זרים מצד הנהלת הנתבע, מה גם ששיקולים נטענים אלו לא הוכחו בפנינו ואף בסיכומיו של התובע עצמו, נטענו בלשון רפה וברמיזות. אמת הדבר, לא נעלם מעינינו כי שירותו של התובע לאורך כל השנים בנתבע היה רווי חיכוכים ועימותים עם הממונים השונים עליו, לרבות הממונה האחרון עליו מר דיליאון, אלא שנסיבה זו אינה שוקלת לטובת התובע ובודאי שאינה יכולה לשמש כמגן לתובע מפני פיטורים, בנסיבות כפי שהוכחו בפנינו. אי כך ולאור כל האמור לעיל, אין לנו אלא לדחות את תביעתו של התובע לתשלום פיצויים בגין פיטורים שלא כדין. התביעה להפרשי פיצויי פיטורים. 44. עד כאן דיוננו בתביעת התובע לחיוב הנתבע בתשלום פיצויים בגין פיטורים שלא כדין, ומכאן נפנה לתביעותיו הנוספות של התובע בכל הנוגע להפרשי סכומים המגיעים לו בגין סיום עבודתו, ותחילה לתביעת התובע להפרשי פיצויי פיטורים. וכך, לטענת התובע בכתב תביעתו, על פי הנהלים הנהוגים אצל הנתבע, נסיבות פיטוריו של התובע מזכות אותו בפיצויים מוגדלים בשיעור של 200%. זאת ועוד, לטענתו, עפ"י סעיף 21 להסכם הקיבוצי נקבע כי חישוב פיצויי פיטורים ייעשה לפי "המשכורת הכוללת האחרונה" כפול מספר שנות העבודה. לטענת התובע, חודש העבודה המלא שבו עבד היה חודש מרץ 2005 ומשכורתו הכוללת האחרונה באותו חודש עמדה על 12,758 ₪. אי לכך לטענתו הוא היה זכאי לפיצויי פיטורים בסך כולל של 456,736 ₪, על פי החישוב שלהלן: 17.9 שנים X 12,758 ₪ משכורת אחרונה X 200% = 456,736 ₪. דא עקא, שבפעל שולמו לו, לרבות באמצעות שחרור כספים שנצברו בקופות הגמל, פיצויי פיטורים בסך של 120,076 ₪, ועל כן זכאי התובע להפרש בסך של 336,660 ₪. במסגרת תצהירו טען התובע כי על פי הנהלים הנהוגים בנתבע, נסיבות פיטוריו מזכים אותו בפיצויי פיטורים מוגדלים בשיעור שאינו פחות מ-150% וזאת בהסתמך על עובדים אחרים שפוטרו בנסיבות חמורות יותר מנסיבותיו שלו וקיבלו 150% פיצויי פיטורים, ועל כן לשיטתו הוא זכאי לפיצויי פיטורים בשיעור של 200%. עוד טען התובע בתצהירו שבנתבע קיים נוהג לשלם פיצויים מוגדלים למי שפוטר מעבודתו. לחיזוק טענתו זו מפנה התובע לסעיף 6 לפרק 21 להסכם הקיבוצי, לפיו בכל מקרה ולאור ויתקו (העולה על 15 שנה) גם אם היה מתפטר מעבודתו, היה זכאי ל-100% פיצויי פיטורים. כמו כן צירף התובע כאמור את תצהיריהם של מר רענן אשתר והגב' עטרה מנצור, אשר פוטרו מעבודתם בנתבע בשנים 2000-2001, לשיטתו בנסיבות דומות לשלו, כאשר מר אשתר קיבל 140% פיצויי פיטורים והגב' מנצור קיבלה 150% פיצויי פיטורים. בנוסף לכל האמור לעיל, חזר התובע בתצהירו על הטענה לפיה השכר הקובע לצורך חישוב פיצויי הפיטורים המגיעים לו, צריך להיות מלוא השתכרותו לחודש העבודה המלא האחרון שבו עבד בסך של 12,758 ₪, אך זאת מבלי לפרט אילו רכיבים לשיטתו אמורים להיכלל במשכורתו הקובעת ולא נכללו. 45. לטענת הנתבע מנגד, אין כל נוהל במד"א לפיו זכאי עובד כלשהו לפיצויי פיטורים בשיעור של 200%. התובע קיבל את מלוא זכויותיו בגין 100% פיצויי פיטורים, כדלקמן: התובע, כמו יתר עובדי הנתבע, נכלל החל מחודש 11/93 במסגרת תכנית פנסיה מקיפה בקרן מקפת שלפיה 6% הפרשות מעביד בגין פיצויי פיטורים, הופרשו למקפת ו- 2.3% הפרשות מעביד הופרשו לקרן גדיש, בגין השלמת פיצויי פיטורים, לתקופה שהחל מחודש 11/93. עם סיום עבודתו של התובע, שוחררו לזכותו כל הסכומים שנצברו בקרן מקפת או בקרן גדיש בגין פיצויי פטורים ובכך מוצתה זכותו לפיצויי פיטורים לתקופה שהחל מחודש 11/93 ואילך. באשר לתקופה שעד לחודש 11/93, זכאי התובע לסך של 36,321 ₪ מחושבים לפי שווי משכורתו האחרונה, כדלקמן: 6.32 שנים X 5,744.94 משכורת אחרונה = 36,321 ₪. במסגרת השלמת פרטים שנדרש הנתבע למסור, הוא הבהיר כי המשכורת הקובעת חושבה לפי משכורתו האחרונה של התובע בחודש מרץ 2005 ועל פי הרכיבים כדלקמן: שכר יסוד - 2,785.73 ₪. תוספת ותק - 931.83 ₪. תוספת 3.6% - 163.28 ₪. תוספת מד"א - 817.86 ₪. השתלמות א' - 333.59 ₪. תוספת יוקר 2% - 100.65 ₪. תוספת חומ"ס - 67.70 ₪. חלק יחסי בהבראה - 490.61 ₪. תוספת נהיגה - 52.70 ₪ (לפי 1.79 ₪ ליום X 30 יום). ובסה"כ: 5,744.49 ₪. לטענת הנתבע שאר הרכיבים הנקובים בתלוש, אינם נכללים בשכר הקובע לצורך פיצויי פיטורים. במסגרת תצהיר עדותו הראשית של העד בנדיק מטעם הנתבע, חזר העד על אופן חישוב משכורתו הקובעת של התובע, והבהיר כי בניגוד לנטען על ידי התובע, המשכורת בשיעור של 12,758 ₪ כפי שחושבה על ידי התובע, איננה המשכורת הקובעת לצורך חישוב פיצויי פיטורים, שכן בסכום זה כלל התובע (בניגוד לדין ובניגוד לפסיקה מפורשת שעסקה באופן ספציפי בנתבע) רכיבי שכר שאינם חלק מן השכר הקובע לצורך פיצויי פיטורים, כגון תוספת שעות נוספות, תוספת כלכלה, נסיעה ועוד. בכל הנוגע לטענות התובע והמצהירים מטעמו בדבר קיומו של נוהג, טען המצהיר בנדיק מטעם הנתבע כי אין בנתבע נוהלים או נוהג המזכים בפיצויי פיטורים בשיעור שמעל ל-100%. לדבריו, רק במקרים חריגים, ולפנים משורת הדין שילם הנתבע פיצויי פיטורים מוגדלים לעובדים שסיימו את עבודתם ובעיקר כאלו שסיימו על רקע מצב בריאות לקוי, דוגמת המצהירה הגב' מנצור מטעם התובע, וגם אז שיעור הפיצויים נע בין 120% ל-150% ולא 200% כנטען על ידי התובע. לגבי מר אשתר, העד הנוסף מטעם התובע נטען כי לאור התנגדות ועד העובדים לפיטוריו, ניהל הנתבע מו"מ עם העובד להסדיר את תנאי פרישתו ובסופו של יום סוכם על תשלום 140% פיצויי פיטורים ואף חודשי הסתגלות, כתנאי להפסקת עבודתו. זאת ועוד, בהמשך לבקשת התובע למתן צו לעיון ברשימת מפוטרי הנתבע בשנים 2000 עד 2005 ובהמשך להתנגדות הנתבע למבוקש, ניתנה החלטת בית הדין מיום 12/2/06 לפיה נענה בית הדין באופן חלקי למבוקש, תוך איזון בין מיצוי זכותו של התובע להוכחת טענתו ומיצוי זכותו של הנתבע להתגונן, לבין הפגיעה בצדדים שלישיים, ונקבע כי על הנתבע להגיש תצהיר מטעם גורם מוסמך מטעמו, הבקיא בנתונים, שבו יפורט כדלקמן: א. מספר העובדים שפוטרו מעבודתם בנתבע בשנים 2000-2005. ב. מתוך מספר העובדים כאמור לעיל, מספר העובדים שקיבלו פיצוי פיטורים בשיעור שעולה על 100%. עוד נקבע, כי הנתבע יהא רשאי לציין במסגרת רשימה זו, את הקטגוריות שבמסגרתן ניתנו פיצויי פיטורים מוגדלים לעובדים אלו, אם ניתנו, כגון: פיטורים במסגרת הליכי צמצום, פיטורים לאחר מו"מ עם נציגות העובדים, נסיבות אישיות וכד'. בהמשך לכך, הוגש תצהיר משלים מטעם מר בנדיק, אשר לפיו בשנים 2000-2005 פוטרו או פרשו מהנתבע 196 עובדים מתוכם 39 קיבלו מעל 100% פיצויי פיטורים על פי החלוקה שלהלן: 18 - על רקע פרישתם מעבודתם בנתבע מטעמי בריאות. 13 - בשל פרישה לגמלאות. 8 - שפוטרו בנסיבות בהן החליטה הנהלת הנתבע על פיטורים אולם ועד העובדים התנגד לפיטורים והפיטורים הושגו לאחר מו"מ עם נציגות העובדים, במסגרתו נאלץ הנתבע לשלם פיצויי פיטורים מוגדלים. 46. אין חולק בין הצדדים בענייננו, כי בהסכם הקיבוצי לא נכללה כל הוראה המזכה עובד בפיצויי פיטורים מוגדלים, בנסיבות פיטורים כאלה או אחרות, אלא שלטענת התובע, קמה לו זכות לפיצויי פיטורים מוגדלים מכח נוהג. בע"ע 465/03 כהן - פלסטליין פוסט בע"מ (פסה"ד מיום 20/6/05), נקבע לעניין תביעה מכוחו של נוהג: "זכויות במשפט העבודה נקבעות ברגיל בהסכמים אישיים והסכמים או הסדרים קיבוציים. עם זאת הכירה הפסיקה בנוהג כמקור לקיומן של זכויות במשפט העבודה. נוהג - מעצם טיבו - הינו בן חריג בעולם יחסי העבודה והוא פועל יוצא ממציאות מסוימת במקום העבודה שאינה מעוגנת בדרך כלל בהסדרים בכתב. בשל כך נפסק כי נוהג טעון הוכחה, הן לעניין קיומו והן לעניין פרטי תוכנו (ע"א 4937/92 "אגרא" נגד שיקלר, פ"ד מח (1) 818, 828). הנטל להוכחת קיומו של נוהג מוטל על כתפי הטוען לו, הוא התובע. רמת ההוכחה חייבת להיות גבוהה וברורה ונדרשת לצורך כך תשתית ראייתית רחבה ומסודרת. עדות על מקרים מסוימים בלבד בהם נקט המעסיק דפוס פעולה מסויים, אינה מספקת כדי להוכיח קיומו של נוהג רחב ומחייב" (ההדגשות הוספו - א.ר.ק.). ובאשר לדרך ומידת ההוכחה של נוהג, הרי שבע"ע 348/99 "צים" חברת השיט הישראלית בע"מ - שמשון שרעבי, (פסה"ד מיום 201//03) נקבע: "שעה שמבקשים להטיל על מעביד חבות מכוח נוהג, הרי שיש להוכיח באופן דווקני וחד משמעי כי המעביד נותן הטבה זו לכלל העובדים או לפחות לרובם המכריע, באופן שאי מתן הזכות לעובד מסויים, משמעה אפלייה פסולה שלו כלפי כלל העובדים. לפיכך נקבע כי על המבקש להוכיח קיומו של נוהג, מוטל נטל הראייה בעניין זה, וכי עליו להוכיח באופן דווקני וחד משמעי הן את היותו של הנוהג נוהג כלפי רובם המכריע של העובדים והן מהו הגדרתו המדוייקת של הנוהג" . ודוק, בהתייחס לנוהג שעניינו בתנאי פרישה נקבע בע"ע 348/99 צים לעיל, כדלקמן: "עצם קיומם של מקרים בהם שולם מענק פרישה אינו מלמד, בהכרח, על קיומו של נוהג ולהוכחת נוהג אין די בהצגת מספר מקרים. לצורך הוכחת נוהג לתשלום מענק פרישה יש להראות קיומה של שיטה המבוססת על עקרונות אחידים לתשלום המענק החלה על מספר מייצג ורחב של מקרים." (ההדגשות הוספו - א.ר.ק.). 47. ומן הכלל אל הפרט. על פניו ולאור המבואר לעיל, באשר למידת ההוכחה הנדרשת להוכחת נוהג כמקור לזכות, יש קושי אינהרנטי בטענות התובע בפנינו, עת בכתב התביעה טען תחילה לקיומו של "נוהל", לשלם 200% פיצויי פיטורים ועל יסוד טענה זו אף חישב את תביעתו להפרשי פיצויי פיטורים, ואילו מאוחר יותר במסגרת תצהירו טען כי על פי הנהלים הנהוגים בנתבע, נסיבות פיטוריו מזכים אותו בפיצויי פיטורים מוגדלים בשיעור שאינו פחות מ-150%, כאשר לחיזוק טענותיו הציג עובד שקיבל 140% פיצויי פיטורים ועובדת שקיבלה 150% פיצויי פיטורים. חוסר הבהירות באשר לתוכנו של הנוהג הנטען, כעולה מטענות התובע עצמו, אינו עונה על פניו על דרישת המסוימות והבהירות הדווקנית והחד משמעית הנדרשת להוכחת עצם קוימו ותוכנו של הנוהג. 48. אלא שבכך לא סגי, שכן כפי שיבואר להלן, לגופם של דברים לא הוכיח התובע ולא החל להוכיח את קיומו של נוהג בנתבע לשלם פיצויי פיטורים מוגדלים, לא כל שכן בשיעור כזה או אחר, או בנסיבות כאלה או אחרות, ונבאר. 49. לביסוס טענתו של התובע בדבר קיומו של נוהג, הביא התובע לעדות את הגב' מנצור ומר אשתר שעבודתם הסתימה בסוף שנת 2000. לשיטתו של התובע שניהם פוטרו מעבודתם על רקע טענות דומות לעניינו בדבר עבודה בחברה פרטית או הפניית עבודה לחברה פרטית. דא עקא, שמתוך עדויותיהם של השניים הנ"ל ואף מן המסמכים שצירפו, כלל לא הוכח שהשניים פוטרו בעקבות בירור שנערך בעניינם דוגמת הבירור שנערך בענינו של התובע. וכך מלכתחילה, צירף המצהיר אשתר לתצהירו מכתב סילוק תביעות מיום 16/1/01, בו אישר את קבלת תנאי סיום עבודתו, ואישר כי פרש ב"בהסכמה הדדית" בינו לבין הנתבע מעבודתו. יותר מכך, במסגרת עדותו בפנינו, אישר העד אשתר כי כלל לא נערך בירור בעניינו (ראה: עמ' 7 לפרוטוקול ש: 29-30) ובהמשך אישר כי היה זה מנכ"ל הנתבע שהציע לו את תנאי הפרישה (ראה: עמ' 8 לפרוטוקול ש: 4), וכל זאת לאחר שתיאר בעמ' 7 לפרוטוקול נסיבות של חיכוכים מתמשכים בעניינו, בהם לשיטתו הנהלת הנתבע דווקא תמכה בו כנגד מנהל האזור בו הוצב. ובאשר לעדה מנצור, הרי שעדה זו העידה כי פוטרה בעקבות אשמת שווא לטענתה, לפיה הפנתה לקוחות של הנתבע לחברה פרטית. בעדותה בפנינו, לעומת זאת טענה כי המדובר היה בסיום עבודה על רקע מקרה חד פעמי בו בלית ברירה הפנתה קריאת חירום לחתנה-נהג אמבולנס, בנסיבות בהן לא היו אמבולנסים פנויים של הנתבע (ראה: עמ' 5 לפרוטוקול ש: 19-22) אך גם היא לא טענה כי נערך בירור בעניינה, דוגמת התובע. לאור עדותה בפנינו עולה כי ממילא היא היתה מעוניינת לסיים את עבודתה בנתבע ועל כן כשהזמינו אותה לשיחה עם יו"ר ועד העובדים ועם מנהל האזור והציעו לה 150% פיצויי פיטורים, הסכימה מיד לסיים את עבודה (ראה: בעמ' 6 לפרוטוקול ש: 9-10; 20-26). זאת ועוד, מעדותה בפנינו התברר כי במועד פרישתה היתה בת 57, וכי במובחן מן התובע, היא לא בוטחה בקרן פנסיה בתקופת עבודתה בנתבע (ראה: בעמ' 6 לפרוטוקול ש: 17-19). 50. סיכומם של דברים עד כה. גם אם לא שוכנענו כי העילה לסיום עבודתה של העדה מנצור היתה נסיבות בריאות כטענת הנתבע מלכתחילה, די לנו בעדויות שני עדי התובע בפנינו כדי להתרשם כי לגבי שניהם המדובר היה בהפסקת עבודה מוסכמת (פיטורים מוסכמים), אשר במסגרתם הסכימה הנהלת הנתבע להעניק להם תנאי פרישה עודפים ובלבד שיפרשו מעבודתם. נסיבות אלו, לא רק שהן שונות מנסיבותיו של התובע בענייננו, אלא ובעיקר שהן מצביעות על היפוכו של נוהג, שהרי ממה נפשך אילו היה נוהג להעניק תנאי פרישה כאמור לעובדים שפוטרו או שההנהלה חפצה בסיום עבודתם, לא היה צריך להציע לאותם עובדים את אותם תנאים עודפים, אלא זו היתה זכותם לקבלם. 51. אלא שמוסיף התובע וטוען כי לאור עדותו של העד ברנס על תנאי הפרישה שלו עצמו, ניתן להיווכח כי הנתבע שילם פיצויי פיטורים גם בשיעור של 220%. אכן, במסגרת עדותו בפנינו, אישר העד ברנס מטעם הנתבע כי הוא עצמו פרש מהנתבע, בפרישה מוקדמת שאושרה על ידי הממונה על השכר, בגיל 61 לאחר 33.5 שנות שירות וקיבל פיצויי פיטורים בשיעור של 220% (ראה: בעמ' 23 לפרוטוקול ש: 26 עד עמ' 24 ש': 3), וכל זאת במסגרת ביטול תקן תפקידו בנתבע (ראה: בעמ' 24 לפרוטוקול ש: 6-7). אלא שגם אם כך, אין כל קשר בין נסיבות אלו של פרישה מוקדמת (ללא פנסיה תקציבית עד גיל הפרישה מקרן הפנסיה) ובמסגרת ביטול תקן, לבין פיטורים דוגמת פיטוריו של התובע, ואפילו היה התובע מוכיח (ואף זאת לא נעשה על ידו) כי קיים נוהג להעניק לעובדים שפרשו בפרישה מוקדמת ובמסגרת ביטול תקן, פיצויי פיטורים מוגדלים, לא היה לו הדבר למועיל, שכן הנוהג אליו מפנה התובע הוא לכאורה הנוהג לשלם לעובדים שפוטרו על רקע עבירות משמעת פיצויי פיטורים מוגדלים. 52. עוד טוען התובע כי לאור חוסר בקיאותו של העד בנדיק בתוכנו של תצהירו המשלים כעולה מחקירתו הנגדית, אין ליחס משקל לנתונים שנזכרו על ידו בתצהיר זה, ובכל מקרה הנתבע לא הציג ולו עובד אחד שפוטר וקיבל 100% פיצויי פיטורים, כאשר לשיטתו בנסיבות אלו הנתבע "לא הרים את הנטל להוכיח אחרת" מהנטען על ידי התובע. אף טענות אלו, זו אין בידינו לקבל. להזכיר, התצהיר בו מדובר הינו תצהירו המשלים של עד הנתבע מר בנדיק שניתן מכח החלטת בית הדין מיום 12/2/06 ואשר על פיו בשנים 2000-2005 פוטרו או פרשו מהנתבע 196 עובדים מתוכם 39 קיבלו מעל 100% פיצויי פיטורים, 18 על רקע פרישתם מעבודתם בנתבע מטעמי בריאות, 13 בשל פרישה לגמלאות ו-8 שפוטרו לאחר מו"מ עם ועד העובדים לנוכח התנגדות הוועד לפיטורים. וכך, ואף מבלי להידרש לרמת בקיאותו של העד בנדיק בפרטי הפרטים הנוגעים לכל עובד ועובד - לא ניתן להתעלם מכך שהנתונים שנזכרו בתצהיר זה לא נסתרו על ידי התובע בראיה או מסמך מטעמו. לא זו אף זו. תצהיר זה, שניתן בעקבות החלטת בית הדין ולבקשת התובע, הוא למעשה הראיה היחידה שהציג התובע מעבר לעדויות אותם שני מצהירים מטעמו, באשר לתנאי הפרישה של עובדי הנתבע, כך שאפילו היינו מתעלמים מן הנתונים המופיעים בתצהיר המשלים - לא היה בכך כדי לסייע לתובע שעליו הנטל כאמור להוכיח את עצם קיומו של הנוהג ואת פרטיו ברמת בהירות וודאות גבוהה. מכל מקום ובניגוד לסברת התובע, הנטל להוכיח את קיומו של נוהג ואת תוכנו הוא עליו ולא על הנתבע "להוכיח אחרת" מהנטען על ידי התובע. 53. סיכומם של דברים. מעבר להוכחת שני מקרים בהם שולמו פיצויי פיטורים מוגדלים, ואף זאת בשיעורים משתנים לשני עובדים, בסוף שנת 2000 ובנסיבות שונות לחלוטין מנסיבותיו של התובע, ולמעט אותם מקרים ספורים בהם שולמו פיצויי פיטורים מוגדלים לעובדים שפוטרו מעבודתם בנתבע כעולה מתצהיר הנתבע, לא הוכיח התובע ולא החל להוכיח קיומה של שיטה המבוססת על עקרונות אחידים לתשלום פיצויים מוגדלים החלה על מספר מייצג ורחב של מקרים, כדרישת הפסיקה. בהינתן כי על זה התובע זכות מכח נוהג להוכיח באופן דווקני וחד משמעי הן את היותו של הנוהג, נוהג כלפי רובם המכריע של העובדים והן את תוכנו המדויק של הנוהג, אין זאת אלא שבענייננו התובע לא עמד ולא החל לעמוד בנטל המוטל עליו להוכיח את דבר קיומו של נוהג כטענתו, לשלם פיצויי פיטורים מוגדלים, לא כל שכן בשיעור כזה או אחר, או בנסיבות כאלה או אחרות, ולא כל שכן את תוכנו של נוהג עלום זה. אי לכך אין לנו אלא לדחות את תביעתו של התובע להפרשי פיצויי פיטורים בהתבסס על נוהג, שכאמור לא הוכח. 54. עד כאן קביעותינו לפיהן התובע לא הוכיח את זכאותו לפיצויי פיטורים בשיעור מוגדל, זה או אחר מכח נוהג, ומכאן נעבור לטענותיו של התובע בכל הנוגע לתחשיב המשכורת הקובעת לצורך פיצויי פיטורים. 55. כמבואר לעיל, במסגרת כתב תביעתו ואף במסגרת תצהירו, אשר הוגש לאחר שהובהרו טענות הנתבע בדבר דרך חישוב המשכורת הקובעת, לא דק התובע פורתא, אילו תוספות לשיטתו, אמורות היו להיכלל במשכורתו הקובעת ולא נכללו. בסיכומיו לעומת זאת, טען התובע, לראשונה, תוך הפניה לפסק הדין בעניין ע"ע 1598/04 אבנר טוביהו - מגן דוד אדום (פסה"ד מיום 11/4/06) (להלן- פרשת טוביהו), כי למצער, היה על הנתבע לכלול במשכורתו הקובעת של התובע את הרכיבים בגין משמרות וכן בגין תוספות קבועות ובלתי משתנות בגין כוננות מוגברת בסך של 490 ₪ וכוננות ותיקים בסך של 400 ₪. אי לכך לטענתו, וגם אם תדחנה טענותיו בדבר גובה המשכורת הקובעת ובדבר הוספת רכיב המשמרות למשכורתו, הרי שלמצער יש להוסיף לתחשיב המשכורת הקובעת את התוספות הנ"ל בעניין כוננות בסך כולל של 890 ₪ לחודש אשר בגין 17.9 שנים מגיעות לכדי 15,931 ₪ הפרש פיצויי פיטורים. 56. ראשית ועל מנת להעמיד על דיוקם, מן הראוי להזכיר כי נטל ההוכחה להראות כי תשלום מסוים המכונה "תוספת" מהווה חלק אינטגרלי של שכר העבודה הוא על העובד [ראה: דב"ע מא/3-78, אמנון ברזילי - אלבני ישראל בע"מ, פד"ע י"ג, 21; דב"ע מט/3-141 סלים בולבול - מפעלי מאיר בע"מ, פד"ע כ"א 439]. בענייננו כאמור לא דק התובע פורתא במסגרת ההליך שבפנינו, אלו תוספות היה על הנתבע לכלול במשכורתו הקובעת, ורק בסיכומיו טען לראשונה, כי למצער יש לכלול במשכורתו הקובעת לצורך חישוב פיצוי פיטורים, גם את תוספת המשמרות וגם את תוספת הכוננות. בהינתן כי נטל ההוכחה להוכחת רכיבי השכר הנכללים במשכורת הקובעת לצורך חישוב פיצוי פיטורים, מוטל על התובע, היה מקום לכאורה לדחות את טענותיו אלו של התובע, כבר מן הטעם שלא טרח להניח תשתית עובדתית או משפטית לטענות אלו במהלך ניהול התובענה בפנינו. יחד עם זאת, לא נשלים דיוננו בסוגיה זו בלתי אם נתייחס גם לטענותיו של התובע בעניין רכיבים אלו, כפי שהועלו בסיכומיו ואשר חלקן הארי הוא טענות משפטיות. 57. וכך, טוען התובע בסיכומיו כי כעולה מפסק הדין בפרשת טוביהו, אמנם בגין התקופה הראשונה לחישוב פיצויי פיטורים שעד לחודש 11/93, חישב הנתבע את משכורתו הקובעת של העובד טוביהו בהתאם לאותם רכיבים שחושבה משכורתו הקובעת של התובע. יחד עם זאת, בגין התקופה השניה לחישוב פיצויי פיטורים, היינו התקופה שהחל מחודש 11/93, הרי שהנתבע חישב את משכורתו הקובעת של טוביהו כשהיא כוללת גם את רכיב המשמרות על פי חישוב ממוצע של 12 חודשי עבודה אחרונים וגם את רכיב הכוננויות, במובחן מעניינו של התובע. לטענתו, אמנם בעניין טוביהו נפסק בבית הדין האזורי כי המדובר בתוספת שהיא לפני משורת הדין אך נקבע כי אותו עובד לא הביא כל אסמכתא משפטית או אחרת שיש בה כדי להוביל למסקנה כי פרשנותו למונח המשכורת הכוללת היא הפרשנות הנכונה, ועל כן לשיטתו, נאלץ בית הדין הארצי באותו עניין לקבל את פרשנותו של הנתבע שלפיה המשכורת הכוללת, תכלול רק את הרכיבים המפורטים בחוק ובתקנות וכי הרכיבים שהוספו לחישוב נעשו באופן וולנטארי על ידי הנתבע. ברם אולם, לטענתו בשונה מעניין טוביהו, בענייננו הציג הנתבע עצמו דוחות שבהם נערכו חישובי ממוצע המשמרות של התובע ועל כן ולאור העובדה שבעניין טוביהו נכללו אותם רכיבים במשכורת הקובעת של העובד, יש לכלול את תוספת המשמרות והכוננויות גם במשכורתו הקובעת של התובע. 58. אין בידינו לקבל את טענותיו אלו של התובע, ונבאר. כפי שצוין גם על ידי התובע בסיכומיו, לגבי "התקופה הראשונה" היינו התקופה שעד לחודש 11/93 החישוב שנערך בפרשת טוביהו כולל בחובו את אותם הרכיבים שנכללו במשכורת הקובעת של התובע בענייננו. ובכל הנוגע ל"תקופה השנייה", היינו התקופה שהחל מחודש 11/93 ואילך (התקופה בה נצברו עבור העובדים כספי הפיצויים בקרנות הפנסיה), הרי שחישוב זה נדרש בפרשת טוביהו במובחן מענייננו, מן הטעם הפשוט שבאותו מקרה ובמסגרת הסכם פשרה שבין הצדדים בבית הדין, הוסכם כי ישולמו לעובד פיצויי פיטורים בשיעור של 150%, ועל כן היה צורך לערוך חישוב של הפרשי פיצויי פיטורים שמעבר ל-100% אשר נצברו בקרנות לגבי התקופה השנייה. בענייננו לעומת זאת, משקבענו כי התובע אינו זכאי לפיצויי פיטורים מעבר לשיעור של 100% - בגין התקופה השנייה, הרי שלא קמה לתובע זכות לפיצויי פיטורים מעבר לסכומים שנצברו עבורו בקרנות הפנסיה, ודוק התובע לא טען, לא כל שכן שלא הוכיח בגין אלו רכיבים מן השכר הופרשו סכומים לקרנות הפנסיה בגין פצויי פיטורים ל"תקופה הראשונה", כך שכלל לא ברור האם אין עסקינן בתביעה כפולה. ובאשר ל"תקופה הראשונה" - כאמור, גם לשיטת התובע בסיכומיו, התחשיב שנערך לטוביהו זהה לתחשיב שנערך עבור התובע לתקופה הראשונה. אלא שבכל הנוגע להשגותיו של טוביהו לעניין אי הכללת תוספת משמרות בתקופה הראשונה, קבע בית הדין הארצי: "למעלה מן הנדרש נציין, כי בדיון בפנינו הפנה המערער לתלושי השכר של חודש 10/2001 ו-11/2001 אשר צורפו לתביעתו. מתלושים אלו עולה כי תוספת המשמרות היא תוספת משתנה, בהתאם למועד בו נעשתה המשמרת- האם בשבת או בחג, ובהתאם לכמות המשמרות אשר נעשו בפועל. על כן, אין לומר כי מדובר בתוספת קבועה, אלא בתוספת משתנה אשר אין דינה להיכלל במסגרת השכר הקובע לצורך חישוב פיצויי הפיטורים. הדבר דומה לתוספת שכר עבור שעות נוספות (לא גלובליות), אשר אין חולק כי אין היא באה בחשבון המשכורת הקובעת". אף בענייננו, התובע תוגמל בתוספת משמרות בהתאם למשמרות שביצע בפעל ועל כן המדובר בתוספת משתנה, אשר כפי שנקבע בפרשת טוביהו לעיל, אין דינה להיכלל במסגרת השכר הקובע לצורך חישוב פיצויי הפיטורים, וראה לעניין דחיית הטענה בדבר הכללת תוספת משמרות בשכר הקובע לפיצויי פיטורים גם דב"ע נג/84-3 מגן דוד אדום לישראל - אורי שטרן, עבודה ארצי כרך כז(1),254. ובאשר לתוספת הכוננות, הרי שהעובד בפרשת טוביהו לא תבע להכליל את תוספת הכוננות בשכרו הקובע לצורך התקופה הראשונה ועל כן לא נדרש בית הדין הארצי לטענה זו, ואולם לעניין זה נקבע לא אחת, בקשר עם הנתבע המסוים שבפנינו, כי תוספת זו אינה חלק מן השכר הקובע לצורך פיצויי פיטורים [ראה: דב"ע נד/208-3 סמי יונה - מגן דוד אדום, עבודה ארצי, כרך כח (1), 151; עב' (ת"א) 2122/01 יצחק ג'רסי - מגן דוד אדום בישראל (פסה"ד מיום 10/12/03)]. 59. סיכומם של דברים. אף אם נתעלם ממחדליו של התובע לבסס את טענותיו להכללת רכיבים מסוימים בשכרו הקובע לצורך פיצויי פיטורים, הרי שבסוף כל הסופות, לא עמד התובע בנטל המוטל עליו להוכיח כי תוספת משמרות ותוספת כוננות מהוות חלק משכרו הקובע לעניין חישוב פיטורי פיטורים, לא כל שכן שלא עמד ולא החל לעמוד בנטל להראות מדוע שאר הרכיבים שנכללו במשכורת האחרונה ששולמה לו בחודש 3/05, באים בחשבון לעניין פיצויי פיטורים. אי לכך, ולאור כל האמור לעיל, אין לנו אלא לדחות אף את השגות התובע לגבי שיעור המשכורת הקובעת לצורך חישוב פיצויי פיטורים. 60. אשר על כן ולאור כל המבואר לעיל, משדחינו את טענתו של התובע לזכאותו לפיצויי פיטורים בשיעור העולה על 100% ומשדחינו את השגות התובע לגבי שיעור המשכורת הקובעת לצורך חישוב פיצויי הפיטורים המגיע לו - אין לנו אלא לדחות את תביעתו של התובע לתשלום הפרשי פיצויי פיטורים. התביעה להפרשי הודעה מוקדמת 61. סעיף ג' לפרק 20 להסכם הקיבוצי, קובע כי עובד בוויתקו של התובע זכאי להודעה מוקדמת מאת ההנהלה של "שני חודשים". עוד נקבע בסעיף זה כדלקמן: "ויתרה ההנהלה על עבודת המפוטר לפני תום זמן ההודעה המוקדמת, עליה לשלם לו בעד הזמן הנותר כאילו עבד" בכתב התביעה מטעמו טען התובע כי על פי פרק זה להסכם הקיבוצי, הוא זכאי היה להודעה מוקדמת בסך של 25,516 ₪ ואולם קיבל בפעל הודעה מוקדמת בסך של 22,273 ₪ ועל כן לטענתו הוא זכאי להפרש בסך של 3,243 ₪ בגין הודעה מוקדמת. בתצהירו, שהוגש לאחר קבלת כתב ההגנה מטעם הנתבע והפירוט לעניין אופן עריכת חישוב דמי ההודעה המוקדמת, חזר התובע על אותה טענה מבלי לפרט מהן השגותיו על תחשיב הנתבע לעניין דמי הודעה מוקדמת. 62. מנגד, לטענת הנתבע בכתב ההגנה מטעמו, הרי שפרק 20 להסכם הקיבוצי אינו מחייב את הנתבע בתשלום דמי הודעה מוקדמת לפי השכר האחרון המלא, ואף לא חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א-2001. בפעל הנתבע נוהג לחשב את דמי ההודעה המוקדמת לעובדיו לפי המשכורת הממוצעת המלאה לשלושת חודשי העבודה האחרונים של העובד, כולל כל הרכיבים לרבות אלו שאינם באים בחשבון המשכורת הקובעת לפיצויי פיטורים וכך נעשה גם בעניינו של התובע. במסגרת השלמת פרטים שנדרש הנתבע למסור, הוא הבהיר כי דמי הודעה מוקדמת חושבו לפי המשכורת הקובעת לפיצויי פיטורים (למעט תוספת חומ"ס ודמי הבראה): 5,132.94 ₪ X 2 חודשים = 10,256.94 ₪ ובנוסף לכך, ממוצע שאר הרכיבים הנכללים בתלוש השכר לשלושת חודשי העבודה האחרונים של התובע (למעט החזר הוצאות ודמי הבראה): 6,2366.11 ₪ X 2 חודשים = 12,473.22 ₪, ובסה"כ: 22,793.10 ₪ בגין שני חודשי הודעה מוקדמת. במסגרת תצהיר עדותו הראשית של העד בנדיק מטעם הנתבע, חזר העד על אופן חישוב דמי ההודעה המוקדמת לתובע כמבואר לעיל, ואף צירף לתצהירו כנספח כ', את התחשיב שנערך על ידי מדור שכר בנתבע לגבי ממוצע השתכרותו של התובע ב-3 החודשים האחרונים לעבודתו. 63. כמו בעניין המחלוקת בסוגית המשכורת הקובעת לפיצויי פיטורים, גם לעניין רכיב זה לכתב התביעה, לא דק התובע פורתא במסגרת ההליך שבפנינו, מהן השגותיו על תחשיב הנתבע, ורק בסיכומיו טען לראשונה, כדלקמן: - על פי פרק 20 להסכם הקיבוצי, היה על הנתבע לשלם לתובע את דמי ההודעה המוקדמת החל מה"ראשון" לחודש העוקב לאחר מתן ההודעה על פיטוריו. הואיל והתובע קיבל את ההודעה על פיטוריו ביום 6/4/05 היה על הנתבע לשלם לתובע תמורת הודעה מוקדמת של חודשיים החל מיום 1/5/05. - זאת ועוד, הנתבע ערך את חישוב ממוצע הרכיבים שאינם נכללים לפיצויי פיטורים לפי ממוצע החודשים 2/05 עד 4/05 וזאת למרות שהתובע לא עבד בחודש 4/05 באופן מלא והשתכר כ-50% משכרו הרגיל. אי לכך לטענתו בסיכומיו, התובע קופח באופן חישוב דמי ההודעה המוקדמת ולכן יש לקבל את תביעתו לתשלום הודעה מוקדמת לפי משכורתו המלאה לחודש 3/05 כשהיא מוכפלת בשני חודשים, ולזכותו בהפרש בסך של 3,243 ₪ בגין הפרשי הודעה מוקדמת. 64. כאמור, טענות אלו של התובע הועלו לראשונה בסיכומיו, באופן שלא התאפשר לבחון את הפן העובדתי של אותן טענות במסגרת ההליך שבפנינו ולכאורה וכבר מטעם זה דין טענותיו אלו של התובע להדחות. יחד עם זאת, וכפי שציינו לעיל לעניין המחלוקת בסוגית המשכורת הקובעת לפיצויי פיטורים, לא נותיר טענות אלו ללא דיון. וכך, ובכל הנוגע לטענה לפיה היה על הנתבע לשלם לתובע תמורת הודעה מוקדמת של חודשיים החל מיום 1/5/05, נודה כי לא ירדנו לסוף דעתו של התובע בטענה זו שעה שהתובע כלל לא פירש מה מבוקש על ידו לעניין טענה זו. יותר מכך, במובחן מן הטענות המתייחסות לגובה המשכורת הקובעת לעניין פיצויי פיטורים או דמי הודעה מוקדמת, אשר ניתן, וגם אם בדוחק, לטעון כי הן נכללות בטענתו של התובע בכתב התביעה בדבר גובה המשכורת הקובעת לעניין פיצויי פיטורים או דמי הודעה מוקדמת, הרי שטענה זו, לא ניתן וגם לא בדוחק לראותה כחלק מטענת התובע בדבר גובה המשכורת הקובעת לעניין דמי הודעה מוקדמת. לא זו אף זו, ככל שמדובר ברכיב תביעה נוסף, הרי שהוא לא כומת ולא נכלל כלל ועיקר בכתב התביעה, כאשר הטענה לגופה לא נדונה בכל דרך שהיא במישרין או בעקיפין בפנינו, למעט אזכורה לראשונה בסיכומים. אי לכך, אין לנו אלא לדחות את טענתו זו של התובע. 65. ובאשר לטענתו של התובע לפיה, הנתבע ערך את ממוצע הרכיבים שאינם נכללים לפיצויי פיטורים לפי ממוצע החודשים 2/05 עד 4/05 וזאת למרות שהתובע לא עבד בחודש 4/05 באופן מלא והשתכר כ-50% משכרו הרגיל בחודש זה, נציין כי לא מצאנו מתום בדרך חישוב ממוצע שכרו של התובע על ידי הנתבע, שכן עיון בתלושי שכרו של התובע ואף בנספח כ' מעלה כי השתכרותו של התובע בחודש 4/05 נקלחה בחשבון באופן יחסי ולא כחודש מלא, כך שהתובע לא נפגע מצורת חישוב זו. יתרה מכך, וכמבואר לעיל, ההסכם הקיבוצי אינו קובע איזה משכורת תבוא בחשבון דמי ההודעה המוקדמת, במקרה בו ויתרה ההנהלה על עבודת העובד בתקופת ההודעה המוקדמת ואף מבחינת הוראות החוק, הרי שסעיף 6 חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א-2001, קובע כי במקרה ב ויתר המעביד על עבודת העובד בתקופת ההודעה המוקדמת, על המעביד לשלם לעובד "פיצוי בסכום השווה לשכרו הרגיל של העובד בעד התקופה שלגביה ויתר על עבודתו", כאשר שכר רגיל, הוגדר בסעיף 1 לחוק כ"שכר העבודה המובא בחשבון לענין חישוב פיצויי פיטורים לפי סעיף 13 לחוק פיצויי פיטורים". כעולה מדיוננו לעיל בסוגית המשכורת הקובעת לצורך חישוב פיצויי פיטורים, ממילא הרכיבים שנלקחו על ידי הנתבע בחשבון לצורך חישוב שווי ההודעה המוקדמת - כוללים רכיבים רבים שאינם נכללים על פי דין, במשכורת הקובעת לצורך חישוב ההודעה המוקדמת, כך שעל פניו ומכח הנהוג אצל הנתבע שולמה לתובע הודעה מוקדמת בשווי העולה על שווי ההודעה המוקדמת שיכול היה לקבל מכח חוק. התובע לא הצביע על כל מקור אחר המזכה אותו בתשלום דמי הודעה מוקדמת מעבר לכך, ועל כן אין לנו אלא לדחות אף את תביעתו זו של התובע להפרשי הודעה מוקדמת. התביעה להפרשי חופשה והבראה 66. כמבואר לעיל, במסגרת סיכומיו זנח התובע את תביעותיו אלו לתשלום הפרשי חופשה והבראה ועל כן איננו נדרשים אליהן. 67. סוף דבר - אשר על כן ולאור כל המבואר - אין לנו אלא לדחות את תביעתו של התובע שבנדון, על כלל רכיביה. משכך, התובע ישא בהוצאות הנתבע בסך של 7,500 ₪ בתוספת מע"מ לתשלום בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין, שאם לא כן ישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית לחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפעל.מגן דוד אדום