התובע עבד בבית קפה בבעלות הנתבע מס' 1 (להלן - הנתבע), משך כ - 20 חודשים, וסיים את עבודתו בנסיבות השנויות במחלוקת. שני נושאים מרכזיים עומדים לדיון: האם התובע פוטר או התפטר ובאילו נסיבות וכן האם התובע זכאי לתמורת עבודה בימי שבת וחג ולדמי מחלה. הרקע העובדתי - ב. התובע עבד במשרה חלקית, בשיעור 60%, בימים משתנים (עובדה זו עולה אף מנספח א' לתצהיר התובע - החלטת המוסד לביטוח לאומי מיום 29.11.06, בה נרשם "עובד באופן חלקי"), במשמרות בנות 8 שעות כל אחת, תמורת שכר שעתי השנוי במחלוקת. ג. התובע סובל ממחלת "קרוהן". לתובע נקבעו על ידי המוסד לביטוח לאומי 65% אי כושר (נספח א' לתצהיר התובע). התובע הציג אישורי מחלה לתקופה שמיום 31.10.06 ועד יום 7.12.06 וכן מיום 15.12.06 עד יום 12.1.07 (נספח ג' לתצהיר התובע). בפועל, התובע לא עבד בבית הקפה מסוף חודש אוקטובר 2006. ד. ביום 9.2.09 ניתן כנגד הנתבעת מס' 2 פסק דין בהעדר הגנה. מסיבה זו, פסק דין זה יתייחס לתביעה כנגד הנתבע בלבד. 3. לישיבת ההוכחות התייצבו להעיד התובע והגב' זיניאדה X מטעמו וכן הנתבע והגב' מאיה X, מטעם הנתבע. בטרם נדון ברכיבי התביעה ובניתוח הראיות, נעיר כי עדות התובע לא הותירה רושם מהימן. התובע לא זכר פרטים שונים לגבי הנטען בתצהירו, טענותיו העובדתיות נטענו בלשון כללית וללא תימוכין ואף אין התאמה בין הראיות שהציג ובין עדותו בעל פה. כך, למשל, התובע העיד בתצהירו שאושפז ביום 28.10.06, חזר לעבודה ואושפז שוב (סעיפים 9-10 לתצהיר התובע). אולם התובע המציא אישורי מחלה מרופאת קופ"ח, בהם אין כל אזכור לאשפוז. בנוסף, מועדי ימי המנוחה המצויינים באותם אישורים, אינם תואמים את המועדים שהתובע ציין בתצהירו. נסיבות הפסקת עבודתו של התובע 4. לטענת התובע, הוא חלה, אושפז ובמהלך תקופת המחלה התבקש להגיע לעבוד. כתוצאה מכך אושפז שוב ו"קיבל" ימי מחלה נוספים. לטענתו, הוא נפגש עם הנתבע בבית הקפה במהלך חופשה המחלה והתעניין לגבי חזרתו לעבודה, אולם הנתבע השיב תשובה מגומגמת לפיה ישנו עובד אחר במקומו וכך התובע הבין שלמעשה פוטר. בנוסף, התובע העיד בתצהירו שבמהלך חופשת המחלה שוחח עם השף בבית הקפה (ויגדור), שהודיע לו שבבית הקפה מועסק עובד חדש בשם "מישה". עוד טען שביום 15.12.06 הגיע לבית הקפה ומצא במקום עובדת חדשה. מכאן התובע הסיק שהוא פוטר, מאחר שהנתבע שכר עובדים תחתיו (סעיף 13 לתצהיר התובע). 5. הנתבע הכחיש את גרסתו העובדתית של הנתבע. לטענתו, לא ידע כלל על מחלת התובע. מבחינתו, התובע הפסיק להופיע לעבודה ולא הודיע לו דבר. עקב הימשכות ההיעדרות, בתחילה עובדי בית הקפה נשאו בנטל העבודה שגבר בשל היעדרות התובע. לאחר מכן נשכרו עובדים זמניים - עובד אחד שעבד חודש, ולאחר מכן נשכרה עובדת זמנית אחרת (סעיפים 20-21 לתצהיר הנתבע ועמוד 16 לפרוטוקול, שורות 15-18). עוד נטען כי כל נסיונותיו ונסיונות עובדים אחרי בבית הקפה ליצור קשר עם התובע או אשתו, בתקופת העדרותו, עלו בתוהו (סעיפים 22-23 לתצהיר הנתבע). גרסת הנתבע היא שהתובע התפטר עם משלוח מכתב מבא כוחו, מיום 7.1.07 (נספח ה לתצהיר התובע), שם (סעיף 2.8) נכתב "הנני להבהיר, כי גם אם תיאות היום - לאחר שאמרת לו ההיפך - להודיע כי תעסיק את מרשי מחדש עם סיום ימי המחלה שלו, אין מרשי מעוניין להמשיך לעבוד כעובד של מעביד כמוך, המתנכל לעובד חולה ואינו מקיים את חובותיו הבסיסיות על פי חוקי המגן". 6. על פי ההלכה הפסוקה, "המשותף לשניים - פיטורים והתפטרות - הוא בכוונה ברורה וחד משמעית להביא את היחסים החוזיים יחסי עובד - מעביד לידי סיום. השוני בין השניים הוא בצד ליחסים החוזיים הפועל כך וזאת כוונתו: המעביד או העובד." (דב"ע ל/ 3-1 זמל - דואיב, פד"ע א 18 (1970); דב"ע נא/ 3-1 מפעלי ים המלח בע"מ - שיינין , פד"ע כב 271 (1990); ע"ע (ארצי) 184/03 עין בר מפעלי אפיה בעינת - יוסף (8.6.06)). 7. לאחר ששקלנו את גרסאות הצדדים ואת עדויותיהם, לא מצאנו מקום לקבל את גרסת התובע, שעליו מוטל נטל השכנוע בתביעתו. נסיבות הפסקת העבודה הן נושא מרכזי בתביעה ולמרות זאת, התובע לא זכר פרטים לגבי נסיבות הפסקת העבודה ועדותו בנושא היתה כללית ולא קוהרנטית (ר' למשל עמוד 1 לפרוטוקול, שורה 20 עד עמוד 2, שורה 9). בדומה, התובע לא ידע לציין מתי התנהלו שיחות עם הנתבע, מהן הבין שאין בכוונת הנתבע להעסיקו בשל המחלה ומעדותו כלל לא ברור אם התקיימה שיחה כזו (עדות התובע בעמוד 2 לפרוטוקול, שורות 10-24)- "ש. מפנה לשיחה שבמהלכה הסקת שפוטרת. מפנה לסעיף 13 לתצהירך, תיארת את השיחה וציינת שהתרחשה לאחר האשפוז השני ת. נכון ש. בהמשך אתה מתאר ארוע שני 13.12.06? ת. כן ש. כלומר השיחה שבה פוטרת ארעה בין 7.11.06 ל - 13.12.06? ת. לא ש. ספר מה קרה, הגעת לבית הקפה וראית עובדת אחרת ואז היתה השיחה? ת. אני צלצלתי למיקי ולמעשה לא דיברתי איתו והשארתי לו הודעה ש. מתי היתה השיחה? ת. השיחה לא התנהלה ביום 13.12.06. בתאריך אחרי, לקראת סוף החודש או בתחילת החודש אחרי. אני לא יודע להגיד מתי היתה השיחה. אני לא מסתכל על תאריכים, אני לא זוכר בדיוק. היא היתה בין ה 13.12.06 ל 1.1.07 או 2.1 או 3.1.07. אני לא זוכר תאריכים ולא מסתכל על תאריכים." כלומר, התובע לא ידע לציין מתי התקיימה השיחה עם הנתבע, שבה לטענתו הבין שפוטר. בחקירתו הנגדית חזר בו מתיאור שיחות וציין לראשונה שהתקשר והשאיר הודעה. כמו כן, התובע העיד שלא ידע מתי צפויה להסתיים חופשת המחלה בה שהה (עמוד 3 לפרוטוקול, שורות 21-26). משכך, טענת התובע שהוא פנה להתעניין בנושא חזרתו לעבודה אינה הגיונית, שכן על פי עדותו, הוא עצמו לא ידע מתי יחלים. בנסיבות אלה, נוכח הכחשתו של הנתבע את קיומה של שיחה כזו, לא שוכנענו ששיחה כזו אכן התקיימה. מכל מקום, אף לשיטתו של התובע - אם התקיימה, לא הוכח תוכן השיחה ובודאי שלא הוכח שבאותו שיחה נאמר לו שהוא מפוטר, בנוסח כזה או אחר. זאת ועוד, כאשר התובע נשאל במפורש מתי נאמר לו שהוא מפוטר השיב - "ש. זה נכון שמעולם לא נאמר לך על ידי מר סלע שאתה מפוטר? ת. נכון ש. נכון שלא נאמר לך מעולם שאתה לא יכול לחזור לעבוד בבית הקפה? ת. נכון ש. מפנה לסעיף 13 לתצהירך שם טענת שהבנת שפוטרת מהשיחה הזו ? ת. כן ש. האם טרחת להגיד למיקי שהבנת שפוטרת מהשיחה הזו? ת. לוקח זמן לעכל כזה דבר. ברגע שהוא לא אמר את זה מפורשות, לוקח זמן להבין את זה. ש. אחרי 24 שעות הבנת את זה? ת. אולי קצת יותר, אולי קצת יותר מ - 48 שעות ואני לא יודע מתי הבנתי את זה. אולי אחרי 3 או 4 ימים. כשאתה נמצא במצב בריאותי כשכואב לך, אתה לא בדיוק פנוי לחשוב אם הוא בדיוק אמר לך או שהתכוון. ש. ביום החמישי אחרי השיחה טרחת ליידע את מיקי שהבנת שפוטרת? ת. לא ש. ביקשת ממיקי איזה שהיא תגובה לאותה תובנה שהגעת אליה שאתה פוטרת? ת. לא ש. אתה בעצם לא פנית למיקי מעולם אחרי השיחה ואמרת שאתה לא קיבלת תאריך מתי אתה חוזר לעבוד ואתה לא מבין אם פוטרת או שבכוונתך להמשיך להעסיק אותי? ת. לא ש. כל הפיטורים זה מסקנה שלך? ת. כן." (עמוד 2 לפרוטוקול, שורה 25 עד עמוד 3, שורה 12) עדות זו תומכת בגרסת הנתבע, לפיה מעולם לא נאמר לתובע שהוא מפוטר וכי מסקנת התובע לגבי הפסקת עבודתו היא סברא שלו בלבד. 8. העדויות הנוספות ששמענו, מחזקות את מסקנתנו. כך, למשל, הגב' X, עדת התובע, העידה שהיא החלה לעבוד, כאשר לא נאמר לה שהיא מתקבלת לעבודה קבועה והיקף העבודה, במשמרות, היה משתנה על פי בקשת העובדים עצמם (עמוד 6 לפרוטוקול, שורות 28-29 עד עמוד 7 שורה 1)- "חיפשתי עבודה והשף אמר שאני אתחיל בינתיים ואז נראה מה יהיה... ש. מה סוכמו תנאי עבודתך? ת. שבינתיים מתחילים זמנית, משכורת, 5, 6 ימים בשבוע..." כלומר, בניגוד לטענת התובע, היא לא נשכרה כמחליפה לתובע והתקבלה לעבודה על בסיס זמני. זאת ועוד, הגב' X העידה שמספר מוציאי המנות השתנה (עמוד 8, שורה 19) וכי שיבוצם נעשה במשמרות משתנות, על פי בקשתם (עמוד 8 שורות 12-16). עדות זו, בנושא הגמישות במספר המשמרות לעובד ובמספר מוציאי מנות סותרת את טענת התובע לפיה בשל מחלתו וההיעדרות בעטיה, הוא הוחלף על ידי עובד מסוים. אף היא תומכת בגרסת הנתבע ביחס לאופי העבודה בבית הקפה. בנוסף, עדות הנתבע בנושא נסיבות הפסקת עבודתו של התובע, וגרסתו לפיה התובע הפסיק להגיע לעבודה מבלי שהודיע דבר בעניינו, נתמכת אף בעדותה של הגב' מאיה X, שאינה עובדת יותר אצל הנתבע, עדותה סדורה ומהימנה ולא מצאנו סיבה שלא לקבלה (עמוד 9 לפרוטוקול ואילך). 9. לסיכום, גרסת התובע לפיה פוטר, בין בשל מחלתו ובין מסיבה אחרת, לא הוכחה. מאחר שהתובע ציין במכתבו מיום 7.1.07 (אשר צוטט לעיל), כי אין ברצונו לשוב לעבודה, יש לראות בו כמי שהתפטר מעבודתו. בנוסף, לא הוכחה טענת התובע לפיה הנתבע ידע על מחלתו טרם שהציג לו את אישורי המחלה שצורפו לתצהירו. נוכח מסקנה עובדתית זו, נדחות התביעות לפיצויי פיטורים, פיצוי בגין פיטורים שלא כדין, הפסד השתכרות ונזק בלתי ממנוי בשל הפיטורים. הפרשי שכר 10. כמפורט בפתח הדברים, לתובע שני רכיבי תביעה נוספים, שאינם תלויים בשאלת נסיבות הפסקת העבודה - פדיון ימי מחלה ותמורת עבודה בימי שבת וחג. טרם שנדון בטענות המשפטיות ביחס לכל רכיב, יש לקבוע מה היה שכרו של התובע. לטענת התובע, שכרו הוסכם ב"נטו" ו"תרגומו" לשכר ברוטו, מביא לשכר שעתי של 40 ₪. התובע לא ידע להסביר את החישוב הנ"ל (עמוד 5 לפרוטוקול, שורות 14-19). טענה זו אף אינה מתיישבת עם תלושי השכר, לגביהם אין לתובע טענה (עמוד 4 לפרוטוקול, שורות 9-16, ובמיוחד עדותו כי "מה שרשום זה מה שקיבלתי"). מתלושי השכר עולה כי בשנת 2006, השכר הממוצע ברוטו לתובע עמד על 3,203 ₪. בהתחשב בחלקיות המשרה של התובע (60%), השכר השעתי הוא 28.6₪ - ((186 שעות חודשיות למשרה מלאה x 60%)/ 3,203 ₪) 11. התביעה לשכר עבודה בימי שבת וחג - א. על פי עדותו של הנתבע, התובע עבד בממוצע פעמיים בחודש בימי שבת (עמוד 14 לפרוטוקול, שורות 26-27). הנתבע טען ששכרו הגבוה של התובע כלל את התמורה בגין עבודה בשבת (תשלום שאינו מותר על פי סעיף 5 לחוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958) ובחקירתו הנגדית אישר שעד שנת 2007 לא שילם לעובדיו את התוספת, מאחר שלא היה מודע לחובה החוקית בעניין (עמוד 15 לפרוטוקול, שורות 1-3). לפיכך, לא יכולה להיות מחלוקת שהתובע זכאי להפרשי שכר ברכיב זה. תקופת העבודה בפועל של התובע היא מיום 21.4.05 ועד המועד הראשון המצויין באישורי המחלה - 28.10.06. כלומר, 18.25 חודשים. על כן התובע זכאי להפרשי שכר בגין עבודה בימי שבת, בסך 4,176 ₪ (18.25 חודשים X 2 משמרות בחודשX 8 שעות עבודה במשמרתX 28.6 ₪ לשעה X 50% בגין עבודה בשבת). ב. לא מצאנו שהתובע זכאי לתשלום דמי חג. ראשית, תביעתו של התובע מופרזת והוא תבע שכר בין 12 ימי חג. שנית, לא ברור מתביעתו אם מדובר בשכר בגין עבודה בפועל בין חגים או דמי חגים על פי צו ההרחבה הכללי במשק, שעניינו שכר לעובד יומי שלא עבד בשל החג. ביחס לעבודה בפועל בחגים, אנו מקבלים את עדות הנתבע לפיה במרבית החגים בית הקפה סגור, בודאי שהוא סגור ביום הכיפורים. הנתבע לא נחקר בעניין ועדותו לא נסתרה. ביחס לזכאות לדמי חגים על פי צו ההרחבה, על פי הוראות הצו, הזכאות לדמי חגים מותנית בעבודה לפני ואחרי החג. התובע עבד במשרה חלקית, במשמרות משתנות ושמענו מהעדויות שהעובדים הם שביקשו את המשמרות על פי העדפתם. התובע לא טען שעבד לפני ואחרי החג ולא הציג כל אסמכתא לכך. בנסיבות אלה, איננו סבורים שהוכיח תביעתו ברכיב זה. 12. פדיון דמי מחלה - א. בפתח הדיון בנושא ימי המחלה נציין כי למעשה אין מדובר בפדיון ימי מחלה (זכות שאינה נקובה בחוק דמי מחלה, תשל"ו - 1976 (להלן - חוק דמי מחלה) והתובע לא הצביע על מקור נורמטיבי אחר לה), אלא בתשלום הפרשי מחלה, על יסוד אישורי המחלה שהתובע הציג. ב. על פי תלושי השכר (נספח נ/21 לתצהיר הנתבע), שולמו לתובע 1,900 ₪ כדמי מחלה. ג. התובע הציג אישורי מחלה ל - 61 ימים (מיום 31.10.06 עד יום 7.12.06, מיום 15.12.06 עד יום 29.12.06 ומיום 29.12.06 עד יום 12.1.07, כאשר הלכה למעשה התובע התפטר עוד ביום 7.1.07 ועל כן אינו זכאי לתשלום בגין ימים לאחר מועד זה). ד. על פי ותקו בעבודה, התובע היה זכאי לתשלום בגין 27 ימי מחלה. על פי הדין במועד הרלוונטי, בגין היום הראשון למחלה לא היה זכאי לתשלום, בגין שני הימים הבאים היה זכאי לתשלום 50% מדמי המחלה ובגין יתרת הימים - 75% משכרו הרגיל. בנוסף, על פי סעיף 2(ב)(3) לחוק, מאחר שהתובע עבד במשרה חלקית, היה זכאי לתשלום החלק היחסי, לפי שיעור משרתו ובניכוי ימי מנוחה שבועית וחג. כלומר, בעוד שהתובע היה זכאי ל - 27 ימי מחלה קלנדריים, ימי המחלה בתשלום הם החלק היחסי (60%) - 12 ימים בתשלום. לאור הנתונים לעיל, על פני הדברים, התביעה לדמי מחלה בסכום של 6,154 ₪, שהוא סכום השווה לכשתי משכורות של התובע, הינה מופרזת. התובע אף לא הצביע על טעות בחישובי הנתבע בנושא זה. בנסיבות אלה, בשים לב לקביעתנו לגבי מספר ימי המחלה להם התובע היה זכאי, אנו מקבלים את חישובי הנתבע, המהווים הודאת בעל דין שלא נסתרה. על יסוד חישובים אלה, אנו קובעים כי התובע זכאי ליתרת דמי מחלה בסך 808 ₪. 13. הנתבע טען שיש לקזז מכל סכום שיפסק לתובע תמורת הודעה מוקדמת בסך 4,338 ₪. התובע לא התייחס לטענה זו בסיכומיו ובסיכומי התשובה. לפיכך, על יסוד קביעתנו שהתובע התפטר, אנו מקבלים את טענת הנתבע לפיה יש לקזז מכל סכום שייפסק לתובע, תמורת הודעה מוקדמת שלא ניתנה לנתבע. 14. בשולי הדברים נציין כי שאלת תחולת צו ההרחבה או ההסכם הקיבוצי בין לשכת המסחר בתל אביב ובין ההסתדרות אינה מתעוררת, למרות שהתובע טען בנושא, וזאת מאחר שאין רכיב תביעה המבוסס על הוראות נורמטיביות אלה. עוד נציין כי לא מצאנו בחומר הראיות בסיס לטענות התובע לגבי חוסר תום לבו של הנתבע. 15. סוף דבר - התביעה מתקבלת באופן חלקי. התובע זכאי לתמורת עבודה בימי שבת, בסך 4,176 ₪ ולדמי מחלה בסך 808 ₪, סה"כ -4,984 ₪. מסכום זה תקוזז תמורת הודעה מוקדמת בסך 4,388 ₪ ועל כן על הנתבע לשלם לתובע יתרת שכר בסך 596 ₪. סכום זה ישא הפרשי הצמדה ורבית כחוק מיום 7.1.07 ועד התשלום בפועל. לאור התוצאה - כל צד ישא בהוצאותיו. בית קפהזכויות עובדיםתל אביב