העברת החזקה בדירה בשכירות מוגנת לדייר אחר

הצדדים - התובעת, שולמית X ת.ז. X , הינה בעלת דירה בת שני חדרים, מטבח ושירותים, בקומה השניה בבית, בתל אביב (להלן: "הדירה"). הנתבעים,X עליזה ת.ז. X וX משה ת.ז. X (להלן גם: "הדיירים המוצעים"), הוצגו במסגרת ת.ש. 300/98, בפני כב' השופט גולדין, כדיירים מוצעים המבקשים לקבל את החזקה בדירה הנ"ל. טענות התביעה: במסגרת ת.ש. 300/98 עתרו הדיירים שגרו בדירה, אהרון ועמליה X (להלן: "הדיירים היוצאים"), לבקשת רשות מבית הדין לשכירות על מנת שיתיר להם להעביר את החזקה בדירה לנתבעים. בקשה זו נעשתה כנדרש בחלק ג' לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב) התשל"ב - 1972 (להלן: "החוק"). במסגרת הליך זה הוצגו לבית המשפט תצהירי הדיירים היוצאים שבו הצהירו כי מעוניינים הם לפנות את הדירה, וכי הדיירים המוצעים מטעמם הם הנתבעים, אשר מוכנים לשלם סכום בשקלים השווה ל-85,000$. במסגרת הליך זה הוצגו עוד לבית המשפט תצהירי הדיירים המוצעים, שבו הצהירו כי מוכנים הם לשכור את הדירה תמורת תשלום דמי מפתח בסכום בשקלים השווה ל-85,000$. במהלך חקירתו הנגדית של הדייר המוצע, מר משהX , בהליך הנזכר לעיל, העיד הוא כי: "אני משלם תוך 3 חודשים את הסך של 85,000$. אני אשיג את הסכום בעזרה משפחתית. מקסימום 3 חודשים. אני לא יכול להבטיח אם אני אצרך (צ"ל: אצטרך) להשיג את הכסף תוך 30 יום" (עמ' 3 לפרוטוקול הדיון, מתוך עמוד 3 שורות 24-27 לפסק הדין). ביחס לעדותו זו של מרX , קבע כב' השופט גולדין בפסק דינו כי: "(רוצה לומר, מרX לא התחייב לשלם את סכום דמי המפתח תוך 30 יום מיום מתן פסק הדין המתיר את העברת הדירה לדיירים המוצעים)"( עמוד 3 שורות 28-29 לפסק הדין). ברם, בהמשכו של פסק הדין המנומק של השופט גולדין, עומד הוא על כך שחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972 [תיקון אחרון 15/2/99] תוחם את מסגרת הזמן שבה על הדייר המוצע להשלים את התחייבותו לתשלום בגין הנכס, ובלשון המחוקק, בסעיף 95 (ב) לחוק: "בפסק דינו יקבע בית הדין את המועד, שלא יהא מוקדם מחמישה עשר יום ולא מאוחר משלושים יום מיום פסק הדין, בו רשאי הדייר המוצע לקבל את ההחזקה במושכר, ובלבד ששילם לבעל הבית ולדייר היוצא חלקם בדמי המפתח, או השלישו לזכותם." בהתייחסו לדרישתו זו של החוק, קבע השופט גולדין בעמוד 4 למעלה לפסק דינו, כי: "בהתבסס על התרשמותי האישית והבלתי אמצעית, ממר משהX , ולאור ישיבת ההוכחות האחרונה והסיכומים בעל פה מיום 24.5.99, אשר בה נכחו הדיירים המוצעים, נראה לי כי עבור השגת "מטרה נעלה" כמו דירה בדמי מפתח באותו בניין בו נמצאת דירתם בשכירות חופשית של הזוגX , יעמוד מרX בהתחייבות לשלם את דמי המפתח תוך 30 יום, כדרישת סעיף 95 לחוק". יודגש כי ה"התחייבות לשלם את דמי המפתח תוך 30 יום" עליה מדבר כב' השופט גולדין, היא אינה התחייבות שנטל מרX על עצמו, שכן כאמור מרX הצהיר כי נדרש הוא לזמן רב יותר להשגת הסכום הנדרש, אלא המדובר בהתחייבות מכח סעיף 95 לחוק הגנת הדייר. לאור קביעות אלו של כב' השופט גולדין, קבע הוא בפסק דינו כי: "1. אני מתיר לדיירים המוצעים, מרX משה וגב'X עליזה לקבל את החזקה בדירה בתנאים הבאים: סכום דמי המפתח שעל הדיירים המוצעים לשלם הינו - 85,000$ בש"ח לפי השער היציג של דולר ארה"ב ביום התשלום בפועל… הסכומים הנ"ל יופקדו על ידי הדירים המוצעים אצל ב"כ הצדדים בהתאם לחלקם בדמי המפתח תוך 30 יום מיום מתן פסק דין זה. … 2. ניתנה למשיבה רשות תוך 15 יום מהיום לשלם למבקש או לב"כ המבקש את חלקו בדמי המפתח כאמור לעיל, ולהחזיר לעצמה את החזקה בדירה." (עמוד 6 לפסק הדין). ואולם, על אף פסק דינו זה של כב' השופט גולדין, לא שילמו הדיירים המוצעים את הסכום של 85,000$ תוך 30 יום, ומשכך לא נמסרה לידיהם החזקה בדירה. בשל אי העברת החזקה כאמור בת.ש. 300/98, הוגשה לבית הדין לשכירות בקשת רשות בש. 230/99. בבקשת רשות זו אושרה העברת החזקה בדירה תמורת סכום בש"ח השווה ל-60,000$ לידי סימן טוב אריה. העברת החזקה מכח פסק דין זה הושלמה כדין. בתביעה שבפני מבקשת התובעת כי הנתבעים יפצו אותה על כך שבגין אי עמידתה בהצהרותיה במסגרת הליך ת.ש. 300/98, נאלצה היא להעביר את החזקה בדירה בסכום הנמוך ב-25,000$ מהסכום עליו נקבע בת.ש. 300/98 - דבר שמתבטא בהפרש בסך של 8,333$ בחלקה היחסי בדמי המפתח שצריכים היו להיות משולמים לה. טענות הנתבעים: מנגד, טוענים הנתבעים, כי הסיבה לכך שלא רכשו את זכות השכירות המוגנת בדירה, הייתה אי יכולתם לגייס את הסכום הנדרש, 85,000$ בטווח הזמן של 30 הימים, אותם דורש החוק, ושבית המשפט קבע כתנאי להעברת החזקה. עוד טוענים הם כי הדבר נאמר על ידם בצורה מפורשת עוד במהלך הדיון בת.ש. 300/98 - ומשלא עמדו הם במסגרת 30 הימים שהוגדרו כמסגרת הזמן להשלמת העיסקה, הרי שאין הדבר מנוגד כלל לתצהירים שמסרו, אלא, לא החלו הם עדיין לפעול לפי התצהירים שמסרו , וזאת בשל אי יכולתם לעמוד באחד מתנאי הקדם לעיסקה, שתוכנו, העברת מלוא התשלום עבור העברת החזקה תוך 30 יום, מפירסום פסק דינו של כב' השופט גולדין. סיכום משרוצה לטעון התובעת כי הנתבעים פעלו בניגוד לתצהיריהם עליה להפנות את בית המשפט להתחייבות ספציפית בתצהיר, אותה נטען כי הנתבעים לא קיימו. בהתחשב בכך שהתובעת פעלה תחילה ללא עורך דין, ולאור העובדה שהטענה עולה ממכלול טענותיהם של התביעה, מוכנה אני לשמוע את טענתו של עורך דינה המלומד, שטען בדיון שנערך בפני בתאריך:24.11.02, כי ההתחייבות המפורשת בתצהיר הנתבעים, שצורף לת.ש. 300/98, לתשלום סך בשקלים השווה ל-85,000$ - היא שהופרה - אך האם התחייבות זו יוצרת לכשעצמה חובת תשלום מצד הנתבעים? מה טעם ראתה לעצמה התובעת בתיק זה להתעלם כליל מקביעתו של כב' השופט גולדין בת.ש. 300/98 - אשר קבע, לאור מכלול הראיות, התצהירים והטענות שהובאו בפניו, כי מתיר הוא את העברת החזקה, וזאת בכפוף למספר תנאים שבלעדיהם אין - ואחד מתנאים אלו שנקבעו הינו העברת מלוא הסכום בגין החזקה בדירה תוך 30 יום מפרסום פסק דין זה. למען הסר ספק, מקריאתו של פסק הדין, עולה בבירור כי כב' השופט גולדין קבע בפסק הדין גם את הסנקציה בגין אי מיX התנאים אשר אותם קבע כתנאי להעברת החזקה, והסנקציה היא: אי מתן רשות לביצוע העיסקה נשוא התביעה - ובענייננו אכן לא יצאה העיסקה אל הפועל בשל אי מיX התנאי כאמור. אך האם יש בו בפסק דינו של השופט גולדין, אשר נתבקש לתת רשות לביצוע העסקה, ואשר נתן רשות מותנית לביצוע העיסקה, כדי לחייב את המצהירים לפעול על פי תצהיריהם אשר ניתנו קודם לפסק הדין? מה שונה מצב שבו נתקבלה רשות מותנית, למצב שבו בית המשפט היה דוחה את הבקשה ולא נותן רשות כלל ? - האם גם במצב כזה היתה לתובעת עילה לתבוע את הנתבעים בגין אי קיום האמור בתצהירה? - לכך ולכך נשיב כמובן בשלילה. כאמור לעיל, כך גם בענייננו, המדובר בתביעה לנזק אשר לכאורה נגרם לתובעת בשל אי קיום הצהרות הנתבעת, ואולם, מקריאת פסק דינו של השופט גולדין, לאור הצהרות הנתבע במהלך הדיון בדבר אי יכולתו להעביר את הכסף בתוך 30 יום - באה אני לכלל מסקנה כי יש לראות במתן הרשות של בית הדין לשכירות כרשות מותנית, ומשלא נתמלאו התנאים שנקבעו במתן הרשות, הרי שלא קמה לנתבעים, כדיירים המוצעים בבקשת הרשות האמורה, החובה לנהוג כאמור בתצהיריהם. לפיכך, משקבעתי כי בפסק הדין של השופט גולדין לא הוטלה כל חובה פוזיטיבית על הנתבעים לשלם את מלוא עלות השכירות המוגנת תוך 30 יום, ומשאין חולק כי גם בתצהירי הנתבעת לא התחייבו הם לתשלום הסכום האמור תוך 30 יום מיום פרסום פסק הדין - הרי שאין לה לתובעת כל עילה לתבוע את נזקיה, באם אכן נגרמו לה כאלה, מן הנתבעים. לאור האמור מקבלת אני את טענות הנתבעים ומורה בזאת על דחיית התביעה בשל היעדר עילה, כמבוקש על ידי הנתבעים. עוד, מחייבת אני את התובעת לשלם לנתבעים שכ"ט עו"ד בסך כולל של 5,000 ₪ בתוספת מע"מ, הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. חזקה בנכסדייר מוגן (הגנת הדייר)שכירותשכירות מוגנת