1. בפני תביעה כספית בסכום של 67,909 ₪ בגין טענה לאיחור בהחזרת מושכר לאחר תום תקופת השכירות ובטענה לנזקים שנותרו במושכר. בין התובעת לנתבעים 1 ו-2 נכרת ביום 10.12.07, הסכם שכירות, אשר הוארך פעמיים נוספות, כאשר הסכם השכירות האחרון הינו מיום 9/12/09. לטענת התובעת, נתבעים 1 ו - 2 איחרו במועד פינוי המושכר ולא פינו את המושכר כמתחייב בהסכם עד ליום 10/12/10, אלא רק ביום 9/3/11. בגין האיחור תבעה התובעת סכום של 350 ₪ עבור כל יום איחור, סה"כ 31,500 ₪. כן טענה התובעת כי הנתבעים 1 ו-2 הותירו נזקים בדירה אשר הוערכו על ידה בהתאם להצעות מחיר שצירפה בסכום של 16,698 ₪. כן נטען כי הנתבעים הותירו חוב ארנונה ומים בסכום של 1,361 ₪ וכי נגרמו לתובעת נזקים בסכום של 350 ₪ בגין תשלום לפורץ מנעולים. כמו כן תבעה התובעת פיצוי מוסכם ע"פ ההסכם בסכום של 18,000 ₪. התביעה נגד נתבעים 3 ו -4, שהינם הוריו של נתבע 1, הוגשה בטענה כי מסרו שיק ביטחון להבטחת התחייבויות הנתבעים 1 ו -2, וכי חתמו על התחייבות ליטול אחריות על כל חיובי הנתבעים 1 ו -2, בהתאם להסכם השכירות. 2. לטענת הנתבעים 1 ו -2, הנתבעים 3 ו -4 כלל לא חתמו על שיק הביטחון וחתימתם על ההתחייבות, מזויפת. לטענת הנתבעים 1 ו -2 פינו את הדירה במועד, אלא שהתובעת סירבה לקבל את מפתחות הדירה. בעניין הנזקים טענו הנתבעים 1 ו -2 כי הדירה הוחזרה כפי שקיבלו אותה, למעט בלאי סביר ולא הוכחו כל נזקים. הנתבעים הוסיפו כי התובעת לא נזקקה כלל לפורץ שכן המפתחות נמסרו לבא כוחה עוד ביום 21/2/11 בטרם ניתן פסק הדין המוסכם על פיו יכלה התובעת ליטול את החזקה במושכר באופן מיידי. בתצהירם הפנו הנתבעים 1 ו -2 לקריאות מוני הגז, המים והחשמל בנכס המעידים לטענתם כי לא התגוררו בנכס לאחר 12/2010. גם הנתבעים 3 ו - 4 טענו כי חתימתם על ההתחייבות זויפה וכי המדובר בשיק שנמסר לתובעת בטעות, בעת שנמסרו לה 12 שיקים של נתבע 3 בגין תשלום דמי השכירות ביחס לשנת השכירות הראשונה. הנתבעים 3 ו -4 הפנו לכך שאין בהסכם כל הסכמה ביחס למסירת שיק ביטחון וכי השיק הינו ריק ולא חתום על ידם. הנתבעים 3 ו - 4 תמכו בטענות הנתבעים 1 ו - 2 לעניין הניסיונות למסירת מפתחות הדירה לתובעת. בנוסף, הפנו הנתבעים את תשומת לב ביהמ"ש לכך שהתביעה הוגשה לביהמ"ש כבר ביום 12/12/10 - יומיים בלבד לאחר מועד פינוי המושכר על פי ההסכם. כן נטען כי הסכום הנתבע בגין כל יום איחור הינו חסר פרופורציה וכי חלק מהצעות המחיר שצורפו על ידי התובעת להוכחת נזקיה הינן ממועד הקודם למועד בו לטענתה, קיבלה את המושכר, עובדה הסותרת את גרסתה כאילו המושכר הושב לה רק ביום 9/3/11. 3. אציין כי במהלך דיון ההוכחות, הפנה ב"כ התובעת את תשומת הלב כי מטעם נתבעים 3,4 הוגש כתב הגנה נוסף ביום 19/12/11. הנתבע 3 הכחיש הגשת כתב הגנה זה ע"י נתבעים 3,4 (עמ' 19 שורות 21-22,30 לפרוטוקול). אציין כי כתב הגנה מטעם נתבעים 3,4 כבר הוגש לתיק ביום 17/7/11. לפיכך, בהעדר בקשה להגשת כתב הגנה נוסף, או אחר, וללא החלטה המאשרת הגשתו, ממילא לא ניתן היה להגיש כתב הגנה נוסף לתיק ויש להוציאו מן התיק. לפיכך, אין צורך "לחקור" כיצד הגיע כתב הגנה נוסף לתיק והאם יש אמת בהכחשת הגשתו ע"י נתבעים 3,4. כאמור, בהעדר רשות להגשת כתב טענות נוסף, ומשכבר הוגש בעבר כתב הגנה מטעם נתבעים 3,4, דין כתב ההגנה היה ממילא להוצאה מן התיק ואין להתייחס לאמור בו. דיון: 4. בראשית הדברים אציין כי בתאריך 9/3/11 ועל מנת לשים סוף למחלוקת בין הצדדים לעניין פינוי המושכר (והגדלת סכום התביעה הכספית בגין טענה לאי פינוי, כפי שנעשתה עד אותה עת בתיק), הוסכם על ידי הצדדים כי מבלי להודות בכל טענה של הצד האחר, יינתן פסק דין חלקי על פיו יפנו הנתבעים 1 ו -2 את המושכר לאלתר וכי התובעת תהיה רשאית להיכנס לדירה ללא כל התראה וזאת תוך שמירה על טענות כל צד. כאמור, פסק דין זה ניתן בהסכמה תוך שהנתבעים עמדו על טענתם כי כבר פינו את המושכר ורק על מנת למנוע המשך הגדלת סכום התביעה, כפי שנעשה עד אותו מועד. מכאן שאין במתן אותו פסק דין כדי לתמוך בטענת התובעת כאילו המושכר הוחזר לה רק במועד זה ויש לברר את טענות הצדדים לגופן, כמפורט להלן. 5. התביעה נגד נתבעים 3 ו -4 - לאחר עיון בטענות הצדדים ובמסמכים שבפני, שוכנעתי כי דין התביעה נגד הנתבעים 3,4, להידחות. אין חולק כי השיק המשוך מחשבונו של נתבע 3 אינו חתום על ידו. בהעדר חתימה לא נוצרת חבות שטרית והמושך אינו חב בכל מקרה ע"פ השטר. לפיכך, העילה על פיה יש לבחון את התביעה כלפי נתבעים אלו, הינה עילה חוזית בלבד. התובעת ביססה את תביעתה החוזית על התחייבות בכתב, אשר, לטענתה, נתבעים 3,4 חתמו עליה ובה התחייבו ליטול אחריות "לגבי חוזה השכירות ולגבי הדירה (הנכס) החל מיום 10/12/07 ועד התאריך 10/12/10". הנתבעים 3,4 הכחישו חתימתם על גבי ההתחייבות וטענו כי המדובר בחתימה מזויפת. גם נתבעים 1,2 תמכו בטענת נתבעים 3,4 וטענו כי הם מעולם לא חתמו על ההתחייבות. למרות טענה זו, לא המציאה התובעת כל ראיה אשר תוכיח כי המדובר בחתימת נתבעים 3,4, כגון חוות דעת גרפולוגית, ואפילו לא המציאה את המסמך המקורי בו ניתן היה לראות חתימות במקור. ע"פ כלל הראיה הטובה ביותר, מחויב מציג ראיה מסוג "מסמך", להציג את הראיה המקורית. אמנם כלל זה רוכך בשנים האחרונות בפסיקה ובתנאים מסוימים ניתן להציג גם העתק של מסמך. אלא שבמקרה זה, לא התמלאו תנאים אלו ולא ניתן כל הסבר לאי הצגת המסמך במקור. בחקירתה טענה התובעת כי כל המסמכים במקור, נותרו אצל הנתבעים וכאילו רק המקור של שיק הביטחון נותר אצלה. מבלי להתייחס לחוסר ההיגיון בטענה זו, שהרי למשכיר יש אינטרס לשמור את המסמכים במקור אצלו, אציין כי טענת הנתבעים שהחתימות מזויפות וכי לא הוצגו מסמכים במקור, הועלתה כבר בסעיף 4 לתצהיר נתבעים 1,2. בסעיף זה דרשו הנתבעים 1,2 במפורש כי התובעת תציג את המסמכים במקור! למרות זאת, התובעת לא הגישה כל הודעה, או תגובה, על פיה, המסמכים במקור נמסרו לנתבעים ולא הגישה כל בקשה נגדית להורות לנתבעים להמציאם. טענת התובעת כאילו המסמכים במקור נמסרו לנתבעים הועלתה כלאחר יד בחקירתה וזאת למרות שמלכתחילה ועוד בכתבי הטענות נטען כי המדובר בחתימות מזויפות. כאמור, לו היה ממש בטענה זו, הייתה התובעת מגישה תגובה לתצהירי הנתבעים ודורשת מהנתבעים להציג את המסמכים במקור, מסמכים אשר, לפי הגרסה החדשה שהעלתה בחקירתה, נמסרו להם. לאור האמור, אינני מקבלת את הטענה, אשר לא הוכחה ושהועלתה לראשונה בחקירה, כמצדיקה אי הגשת המסמכים במקור. חשיבות קיום הכלל להצגת המסמך המקורי, מתחזקת שעה שמדובר בטענה המכחישה את החתימה המופיעה על גביו. זאת ועוד, ההלכה הינה כי כאשר צד מכחיש חתימתו, על הצד השני מוטל נטל השכנוע להוכיח את אמיתות החתימה. הדין המהותי הולך בעניין זה אחר הדין הראייתי וכאשר מוטל ספק באמיתות החתימה על מסמך, אזי חובת ההוכחה על מביאו ולא על הטוען טענת זיוף (ראה ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ פ"ד מ"ז (3) 240, ת"א (מחוזי חיפה) 426/02 בני בניימין לקרץ בע"מ נ' דקל חשמל מהנדסים ויועצים בע"מ). התובעת לא המציאה חוות דעת גרפולוגית אשר תשווה בין חתימת הנתבע 3 על גבי השיק מיום 10/10/08 שצורף לתצהירה לבין החתימה הנחזית כחתימתו על גבי ההתחייבות. בהערת אגב אציין כי גם בעין שאינה מקצועית ניתן לראות כי אין כל דמיון בין שתי החתימות. אם לא די בכל האמור, אציין כי ע"פ טענת התובעת עצמה (סעיפים 4,5 לתצהירה וכן בחקירתה בעמ' 10 שורה 33 ובעמ' 11, שורה 1) החתימה הנטענת על ההתחייבות נעשתה במועד חתימת ההסכם הראשון משנת 2007. למרות זאת, בכתב ההתחייבות נקבע כי נתבעים 3,4 נוטלים את האחריות לגבי תקופת השכירות מ - 10/12/07 ועד 10/12/10. אלא שכאשר נחתם ההסכם הראשון, עדיין לא ידעו הצדדים כי יחתמו 2 הסכמים נוספים אשר על פיהם תוארך תקופת השכירות עד ליום 10/12/10. גם בכך יש לתמוך בטענת הנתבעים כאילו המסמך נערך בדיעבד ולא נחתם על ידם. אינני מתעלמת מהעובדה שמחקירת נתבעת 4 עולה כי אין המדובר בשיק שניתן בטעות (כפי שנטען בכתב ההגנה), אלא בשיק, שלטענת נתבעת 4, נאלצה למסור לדרישת התובעת ובנה. כן אינני מתעלמת מכך שנתבעת 4 הודתה בחקירתה כי חתמה על התחייבות לשנה (ראה עמ' 20 שורות 21-23 לפרוטוקול). הנתבעת 4 אמנם הודתה כי מסרה את השיק לביטחון ואף חתמה על התחייבות לשנה, אבל הכחישה במפורש כי חתמה על התחייבות בנוסח שהוצג ע"י התובעת וטענה כי המדובר בצילום חתימתה על גבי ההתחייבות (ראה עמ' 20 שורה 26 לפרוטוקול). יחד עם זאת,מאחר שנטל ההוכחה מוטל על התובעת ומשלא הוכחה התחייבות של מי מהנתבעים 3 או 4 להיות אחראיים, להתחייבויות הנתבעים 1,2 ע"פ חוזה השכירות האחרון נשוא תביעה זו, אין מקום לקבל את התביעה, כנגד נתבעים אלו. בעניין זה אשוב ואדגיש כי התביעה נגד נתבע 3 נדחית בהעדר חתימה על השיק ובהעדר כל הוכחה להתחייבות החוזית שצורפה. התביעה נגד נתבעת 4 נדחית מאחר שלא הוכח כי התחייבה להיות אחראית להתחייבות הנתבעים 1,2 ע"פ החוזה השלישי נשוא התביעה, אלא רק להתחייבויות נתבעים 1,2 בהתאם לחוזה השכירות הראשון משנת 2007, לגביו לא נטענה טענת הפרה. ערבות הינה חיוב המוגבל למה שהערב הסכים לקבל על עצמו. לא ניתן להאריך את תוקפה ללא הסכמת הערב. התובעת הודתה שההתחייבות שהציגה נחתמה בעת חתימת החוזה הראשון בשנת 2007. ברי כי במועד זה לא יכלו הצדדים לדעת כי החוזה יוארך עוד פעמים נוספות. התובעת אף תיארה בתצהירה (סעיף 10) כי בין הצדדים התעוררו מחלוקות וחתימת הסכם חדש נעשתה רק בהתערבות עמותת ידיד. לפיכך, אין לקבל את הטענה (שלא הוכחה!) כי החתימות הן של הנתבעים 3,4 וכאילו התחייבו להיות אחראיים גם להתחייבויות נשוא חוזה השכירות האחרון, אשר בגין הפרתו הנטענת, הוגשה התביעה. יתרה מכך, לטענת התובעת (עמ' 10 שורה 3 לפרוטוקול) במועד חתימת מסמך זה - מועד חתימת ההסכם הראשון, נכחו בדירתה 8 אנשים (!), (כלומר, לגרסתה, מלבדה ומלבד הנתבעים, נכחו עוד 3 אנשים). למרות זאת, לא הובא להעיד מטעמה ולו עד אחד אשר יתמוך בטענתה, כי המדובר בהתחייבות למשך כל שנות השכירות (כולל החוזה האחרון נשוא התביעה, אשר כלל לא היה ידוע אז כי ייחתם בעתיד). לעניין אי העדת עד רלוונטי כמעוררת חשד כי בעל הדין שנמנע מהבאתו חושש מעדותו וחשיפתו לחקירה, ראה ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ. פרץ רוזנברג ואח' פ"ד מ"ז (2) 605, וכן ע"א 548/78 אלמונית ואח' נ. פלוני פ"ד ל"ח (1) 736). לאור כל האמור: בהעדר הצגת התחייבות במקור, בהעדר הוכחה באמצעות עדים ובהעדר כל אפשרות הגיונית כי במועד החתימה, כבר היה ידוע על כך שייחתם החוזה האחרון (ולכן במהימנות ההתחייבות שהוצגה, והכוללת במפורש את תאריך החוזה נשוא התביעה, הוטל ספק ממשי), אין לקבל את התביעה כנגד נתבעים 3,4. אדגיש כי גם עיון בהסכמים ובעיקר בהסכם האחרון נשוא התביעה, מעלה כי לא מופיעה בהם כל התחייבות חוזית לערוב להתחייבויות הנתבעים 1,2, או כאילו יימסר שיק ביטחון או בפרט כזה התקף לחוזה השלישי נשוא התביעה. לפיכך, התביעה נגד נתבעים 3,4 נדחית. 6. לאור המסקנה אליה הגעתי ביחס לתביעה נגד נתבעים 3,4, ייקראו נתבעים 1,2 להלן "הנתבעים". האיחור הנטען בהשכרת המושכר - לטענת הנתבעים, ניסו להחזיר את מפתח המושכר לתובעת באמצעות בנה וסיכמו עימו על הגעתו למושכר ביום 10/12/10 לצורך קבלת המפתח. למרות זאת, לא הגיע הבן לטענתם, לקבל את המפתח ובשיחה טלפונית, איים כי אם לא ישלמו לו הנתבעים את הסכום שדרש, יגרום לכך שיאחרו בהשבת המושכר. למרות טענה זו ולמרות הטענה שהועלתה כבר בסעיף 17 לכתב ההגנה המקורי שהגישו הנתבעים ובו הזכירו את שיחת הטלפון עם הבן, לא הגישה התובעת תצהיר מטעם בנה, אשר יפריך את טענות הנתבעים בעניין. יצוין כי גם התובעת עצמה לא התייחסה בתצהירה באופן מפורט לטענה בדבר הניסיונות להשיב לה את מפתח המושכר ולטענה כי היא סירבה לקבלו. בעניין זה אשוב ואזכיר את ההלכה על פיה, אי זימון עד ואי המצאת ראיה אשר מצויה לכאורה בידי צד, מקימה את החזקה כי הייתה משמשת כנגד אותו צד. אי הגשת תצהיר מטעם הבן אשר יפריך את טענת הנתבעים בעניין, יש בה כדי לתמוך בטענות הנתבעים וראה בעדות הנתבע 1 - עמ' 17 שורות 15-19 לפרוטוקול: "באתי אליה הביתה, היא לא פתחה לי, הבן שלה כביכול הוא יצר איתי קשר, כל פעם שהייתי מתקשר לתובעת, רק הבן היה מדבר איתי. הבן דרש סכום כסף, ואם הוא לא יקבל, הוא לא ייקח את המפתחות. לא ידעתי מה לעשות, אחרי התיקון, ראינו שהוא לא בא והלכנו. כעבור כמה זמן, בתוך השבועיים האלה, ניסיתי ליצור איתם קשר, ראיתי שהם לא פותחים לי בדלת, ולכן שלחתי בדואר רשום". 7. לטענת הנתבעים לאחר ניסיונות נוספים שלא צלחו להשיב את המפתחות לתובעת, שלחו את המפתחות בדואר רשום ביום 22/12/10 ואולם הדואר חזר כעבור מס' ימים. עיון בנספח א' לכתב ההגנה מטעם הנתבעים 3,4 מעלה כי אכן קיימת תמיכה בטענה זו, שכן ע"פ מכתב רשות הדואר מיום 17/1/11 דבר הדואר הרשום ששלח הנתבע ביום 22/12/10 התקבל בטעות בבית הדואר בנהריה ונשלח למיון בחיפה על מנת להעבירו ליעדו, אולם בהתאם לרשום במכתב: "במהלך ההעברה, נגרם נזק למעטפה ותכולת המעטפה (מפתחות) נפלה מהמעטפה. בתאריך 12/1/11 נמסרה תכולת המעטפה חזרה אליך". ממכתב זה עולה, כי הנתבעים אכן שלחו במועד שצוין, מעטפה בדואר רשום לתובעת ובה היו המפתחות. עיון במסמכים שצרפו הנתבעים ואשר אותם אף הגישו במקור, מעלה כי אכן בדיוק ביום 12/1/11 (מועד בו כמצוין במכתב רשות הדואר, הוחזרה לנתבעים תכולת המעטפה), שבו ושלחו דואר רשום לתובעת אשר חזר מטעם "לא נדרש". גם דואר רשום נוסף ששלחו הנתבעים לתובעת ביום 9/2/11, חזר בציון "סירב לקבל". לאור כל האמור ולאחר שאף התרשמתי באופן בלתי אמצעי מעדות נתבע 1 אל מול עדות התובעת, שלא נתמכה, כאמור, בעדות בנה, שוכנעתי כי יש לתת אמון בטענה שנעשו ניסיונות להשיב לתובעת את המפתחות, אם ישירות לידיה, או באמצעות בנה ואם באמצעות דואר אשר לא דרשה, או סירבה לקבל. בעניין זה אפנה לת"א (שלום ת"א) 13382/99 דליה מחניאן נ' יעקב פלנג'יפור, גם שם התעוררה מחלוקת לעניין מועד השבת הדירה וביהמ"ש אימץ את גרסת הנתבעים ביחס לניסיונות ההמצאה של המפתחות בדואר רשום: "כן הוגשו מעטפת דואר רשום לתובעת, ועפ"י חותמת הדואר, המכתב לא נדרש על ידה, וכן הודעה לעירייה על שינוי המחזיק. על גרסה זו עמד הנתבע גם בחקירה הנגדית. אמנם עדי התביעה העידו שלא קיבלו את המכתב, עצם משלוח המכתב ע"י עו"ד, וכן המעטפה בה נשלח המכתב בדואר רשום שלא נדרש ע"י התובעת, תומך בגרסת הנתבעים, מה גם שהנתבע העיד כי נשלח גם מכתב בדואר רגיל. סביר כי גם קודם למשלוח המכתב, ניסה הנתבע למסור את המפתח בדרך מקובלת. לפיכך אני מקבלת את גרסת הנתבעים לפיה פינו את הדירה ביום 15/8/98, ביקשו למסור את המפתח, והאיחור במסירתו נבע מטעמים התלויים בתובעת בלבד, ולפיכך אין הנתבעים חייבים דבר בגין איחור זה". 8. זאת ועוד, הנתבעים צירפו חוזה שכירות על פיו החל מחודש 11/10 עוד חודש קודם סיום החוזה נשוא התביעה, שכרו דירה אחרת בשכונה אחרת בצפת. הנתבעים צירפו את הסכם השכירות וכן מסמכים המצביעים על העברת חשבונות הארנונה ביחס לאותו מושכר חדש, על שמם. אין כל היגיון בטענה כי למרות שהנתבעים שכרו דירה אחרת והחלו לשלם שכירות וחשבונות בגין אותה דירה, יבקשו להמשיך ולהחזיק גם במושכר נשוא תביעה זו. 9. אם לא די בכל האמור, הרי שגם שוכנעתי (ואף התובעת הודתה בכך מפורשות), כי התובעת או בנה נכנסו בפועל, לדירה עוד קודם למועד הנטען על ידם, כאילו נכנסו רק ב- 9/3/11: התובעת הודתה בחקירתה מפורשות (עמ' 13 שורות 27-28), כי הצעת המחיר (ת/1) מיום 22/1/11 אשר ניתנה לבנה, הייתה לאחר שבנה היה בדירה עם בעל מקצוע וההצעה ניתנה בעקבות כך: "ש. ... אני מבין שהלכתם לטכנו לקבל הצעת מחיר על ברזים, אז את אומרת שב - 1/11 ידעת שאין ברזים והלכת לקנות ברזים? ת. הם שברו את השיש, הבן שלי נכנס, הוא לקח בעל מקצוע לסדר את השיש וראה שהברזים זה לא אותם ברזים מהקופסאות שקנינו בתחילת השכירות...". ובהמשך: "ממה שאת אומרת, זה מעיד שבנך היה בתוך הדירה כבר לפני הצעת המחיר של טכנו? ת. כן, הוא לקח בעל מקצוע והלך." כלומר, התובעת הודתה מפורשות כי בנה היה בדירה עם בעל מקצוע עוד לפני 22/1/11 זאת שעה שבתצהירה טענה כי הכניסה לדירה נמנעה ממנה עד ליום 9.3.11. גם בהצעת המחיר ביחס ללוח החשמל (23/1/11), ההצעה ביחס למזוזות (23/1/11), יש כדי להעיד כי כבר בחודש 1/11 נכנסו התובעת, או בנה, לדירה ובכך נסתרה הטענה כי עד למועד פסק הדין לפינוי, לא הושבה הדירה לתובעת. 10. אם לא די בכל האמור, הרי שבהתאם לאישורים שצירפו הנתבעים לא נראית צריכת מים, גז, או חשמל, בדירה וזאת בהתייחס לקריאות המונה שציינה התובעת עצמה בהודעתה מיום 5/4/11: א. ע"פ הודעת התובעת עמדה קריאת מוני הגז ב-4/11 על 96.414. ע"פ אישור חברת הגז שצירפו הנתבעים, עמדה קריאת הגז ביום 6/12/10 על 96.07. ב. ע"פ הודעת התובעת עמדה קריאת מונה המים ב-4/11 על 3653. ע"פ אישור מלגם שצירפו הנתבעים, עמדה קריאת המונה ביום 7/12/10 על 365 ג. ע"פ הודעת התובעת עמדה קריאת מונה החשמל ב-4/11 על 78956 אישור חברת החשמל שצירפו הנתבעים מעיד על קריאת מונה זהה ביום 6.12.10 וביום 22.12.10, העומדת על שיעור זהה של 7895" לאור האמור, אין ספק כי אין כל צריכה ממשית (ההפרשים הינם מזעריים ביותר ויכולים לנבוע מכניסת התובעת לדירה לצורך קבלת הצעות המחיר כפי שצוין לעיל, או מהתקופה שחלפה אף לאחר מועד כניסת התובעת, לשיטתה, ב-3/11), של מים, גז או חשמל במשך כל החודשים שלאחר סיום תקופת ההסכם. נתונים אלו תומכים בטענת הנתבעים כי כלל לא התגוררו ולא עשו שימוש בדירה, במשך חודשים אלו. 11. גם העובדה שהתובעת הגישה תביעתה כבר ביום 12/12/10 (התביעה הוגשה כתביעה קטנה והועברה לבימ"ש זה בהתאם להחלטה מיום 13/2/11) וכבר אז - יומיים בלבד לאחר סיום ההסכם, טענת התובעת כי: "השוכר הפר הפרה יסודית של החוזה ולא החזיר למשכיר את מפתחות הדירה ולא את הנכס בתום תקופת השכירות 10/12/10", מטילה ספק ממשי בטענת התובעת בעניין. בוודאי שאיחור של יומיים אינו מהווה הפרה יסודית ולא ברור כיצד באותו מועד, ידעה התובעת כי אין המדובר בעיכוב קל, אלא בסירוב להחזיר את המפתחות. גם בכך מצאתי חיזוק לאמון שנתתי בגרסת הנתבעים, כאילו החזרת המפתחות נמנעה מהם ע"י התובעת וכי הדירה פונתה בפועל, במועד. בחקירתה, כשנשאלה התובעת כיצד ידעה כבר ב-12/12/10 כי הנתבעים יפרו את ההסכם ויסרבו להחזיר את המפתחות ולפנות את הדירה, טענה כי: "...הפרה של ההסכם הייתה עוד הרבה קודם, כ"כ הרבה שנים גרו בדירה ולא נתנו לנו לבוא לראות את הדירה..." (עמ' 12 שורות 11-12 לפרוטוקול). כן טענה התובעת להפרה בכך שהנתבעים לא הודיעו כי הם יוצאים מהדירה. בהתייחס לטענה להפרה בכך שלא נתנו לתובעת להיכנס לדירה, טענו שנזכרה גם בסיכומי התובעת, הרי שטענה זו לא הועלתה, לא בכתב התביעה המקורי, לא בכתב התביעה המתוקן ולא בתצהיר עדותה של התובעת. לפיכך המדובר בטענה שהינה הרחבת חזית ואינה בגדר ההפרות הנטענות בגינן הוגשה התביעה. לאור האמור, המדובר בטענה חדשה שכלל אינה בגדר הפלוגתאות נשוא התביעה ואין לדון בה. גם הטענה כאילו הנתבעים היו צריכים להודיע כי הם יוצאים לא נטענה ואף לא מופיעה בהסכם השכירות כנטען ע"י התובעת. אציין כי בחלק של ההסכם בכתב יד, לא מופיעה התחייבות כאמור, אלא נרשם: "3 חודשים (שזה 90 יום) לפני תום השכירות הצדדים ידברו ויסכמו ויסגרו על המשך השכירות בהסכמת שני הצדדים". כלומר, המדובר בפגישה של שני הצדדים על מנת לבדוק חידוש חוזה לתקופה נוספת ולא בהתחייבות של הנתבעים להודיע מראש על יציאתם. משלא סוכמה הארכה נוספת של חוזה השכירות, היה על הנתבעים לפנות את הדירה ולא מצאתי כל התחייבות להודיע מראש על הפינוי. 12. בהערת אגב ולמעלה מן הצורך, אציין כי גם אילו הייתי מקבלת את טענת התובעת לעניין האיחור בפינוי הדירה, לא היה מקום לתביעתה לקבלת הן פיצוי מוסכם ע"פ ההסכם והן פיצוי בגין כל יום איחור. המדובר בתביעה לכפל פיצוי וכבר נקבע בפסיקה כי משנקבע בהסכם פיצוי ספציפי לכל יום איחור בפינוי, יש להעדיפו על פני הקביעה הגורפת לפיצוי מוסכם שאחרת יהווה הדבר התעשרות שלא כדין של המשכיר: מלשון סעיף 15 (ב) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א - 1970, עולה כי נפגע מהפרה רשאי לתבוע את נזקו הממשי, או פיצויים מוסכמים ואין הוא יכול לתבוע סעדים אלו באופן מצטבר (ראה לשון הסעיף על פיה ניתן לתבוע פיצויים ממשיים "במקום" הפיצויים המוסכמים) וראה ע"א 532/83 יהודה סיני השקעות בע"מ נ' ישראל ויהודית פ"ד מ' 4 319: "הבחירה ניתנת בסעיף 15 (ב) לצד הנפגע לתבוע את הפיצוי המוסכם ולהיות מוגבל בו, ללא הוכחת נזק או לתבוע פיצויים בלתי מוגבלים על נזק שעליו להוכיחו..." וכן ראה רע"א 7452/96 מדינת ישראל נ' חברה קבלנית האחים אהרן בע"מ פ"ד נ"א (5) 874, בו נקבע כי אין לפסוק הן פיצויים מוסכמים והן נזק בגין איחור בפינוי הנכס שאחרת יהיה מדובר בכפל פיצוי ועשיית עושר שלא במשפט. כאמור במקרה דנן, שוכנעתי כי המושכר פונה במועד! לא הייתה כלל הפרה בפינוי המושכר, אלא שהתובעת עצמה נמנעה מלקבל את המפתחות. לפיכך, בכל מקרה אין לפסוק פיצויים מכל סוג שהוא. 13. הטענות לנזקים בדירה - התובעת צירפה הצעות מחיר ותמונות לעניין נזקים שטענה כי הנתבעים הותירו בדירה. אציין כי עיון בתמונות בצבע (ת/2) שהגישה התובעת, לא מצביע על מרבית הנזקים הנטענים וחלק מהתמונות אף אינן ברורות כלל וכלל. עוד אציין כי התמונות הוגשו ללא תצהיר מאמת ע"י מי שצילמם, ללא שמצוין עליהם, (או בתצהיר), מועד צילומם ובלא שהמצלם יצהיר כי התמונות צולמו בתוך הדירה הרלוונטית. בספרו "על הראיות" מהדורת 1999 בעמ' 942 מבהיר המלומד קדמי כי תנאי עיקרי לקבילות צילום (בין צילום דומם ובין סרט) הוא: "כי המדובר בצילום "אמין" מן ההיבט הטכני, לאמור צילום "אמיתי", להבדיל מצילום "מבושל" בלשון מקצוענים". התנאי הנוסף הוא, כי על פני הדברים הצילום מציג בצורה אובייקטיבית את המצב. התמונות הוגשו כאמור, ללא שנזכרו בתצהיר התובעת, ללא שהובהר מי ומתי צילם אותם וללא תצהיר המצלם בדבר זמן, אופן ומקום צילום התמונות. לפיכך המדובר בתמונות בלתי קבילות. 14. למעלה מן הצורך ומבלי לפגוע בהחלטה בדבר העדר קבילות התמונות, אדגיש כי חלק מהתמונות אינן ברורות וחלקן לא מצביעות על כל נזקים שהם (כגון תמונות בהם נראים: מכנסיים תלויות, נעליים מונחות על רצפה, ארונית ועליה שקית חבילת מטפחות לחות וארגז בצידה, קולבים בארון). בחלק מהתמונות אמנם נראים ליקויים כגון: סדקים בשיש, או ידיות בארון שהן שבורות או משקופי דלת בהם ברגים חלודים שהינם "אכולים" עד לעץ. אולם, מעבר לכך שכאמור התמונות אינן קבילות, הרי שגם לא הוגשה כל חוות דעת לעניין שווי התיקונים, ואף לא הוגשה כל חוות דעת כי אין המדובר בליקויים הנובעים מבלאי טבעי. מן המפורסמות שכל דירה דורשת עבודת תחזוקה שוטפת בגין בלאי טבעי. תיקונים שכאלה אינם חלים על שוכר, אלא על בעל הנכס. משקופים אכולים, סדקים בשיש והברגה חלודה של דלתות, אינם בהכרח תוצאה משימוש שוכרים במושכר. ללא ראיות או חוות דעת כי המדובר בליקויים כתוצאה משימוש לא סביר, רשלני, או בלתי אחראי מצד הנתבעים, אין לחייב את הנתבעים בגין הליקויים גם אילו היו התמונות קבילות. אם לא די באמור, לא הוגשה גם כל עדות תומכת בטענת התובעת כאילו הליקויים שהוכחשו על ידי הנתבעים, אכן נמצאו בדירה נשוא התביעה. התובעת הודתה בחקירתה כי לא תיקנה את הליקויים וכי כיום מתגוררים בדירה שוכרים (עמ' 14, שורות 16-17 לפרוטוקול), וכן ראה בעמ' 14 שורות 22-23: "אני מחכה כשאקבל את הפיצוי, אני אקנה. אנשים גרים בלי הדלתות הפנימיות". בנסיבות אלו, הרי בנקל יכלה התובעת לפנות לשוכרים המתגוררים כיום בדירה ולבקש מהם תצהיר בדבר הליקויים בדירה ובמידה והיו מסרבים, לבקש לזמנם להעיד על ידי ביהמ"ש. כך גם ביחס לטענה כאילו הנתבעים נטלו את המזוזות מהדירה. מצאתי, כתמוה ביותר את העובדה, שבמסמך שצירפה התובעת בעניין המזוזות נרשם: "שמשפחת בסטיקר לקחו ממשפחת קוגן". המדובר בתעודת משלוח ממוכר מזוזות ובהעדר תצהיר או עדות מטעמו, לא ברור ואף תמוה, בלשון המעטה, מדוע רשם המוכר, על גבי תעודת משלוח סטנדרטית, את הרישום דלעיל. מכל מקום, גם במקרה דנן יכלה התובעת לזמן את השוכרים להעיד, כי עת ביקרו במושכר בטרם שכרו אותו, לא היו במושכר מזוזות. בהעדר ראיה קבילה כי הנתבעים אכן נטלו את המזוזות, אין די ברכישת מזוזות ע"י התובעת, כדי לחייב את הנתבעים בעלותם ואין לדעת האם לא נרכשו ע"י התובעת לדירה אחרת, כגון לדירה בה הינה מתגוררת. גם לעניין לוח החשמל, לא ניתן לדעת מהתמונה שצורפה וללא חוות דעת של מומחה, על נזק כלשהו שנגרם על ידי הנתבעים ללוח החשמל. התובעת לא זימנה להעיד כאמור, כל עד בעניין, לא את בנה אשר, לטענתה, היה בדירה עם איש מקצוע ובחן את הליקויים ואף לא את השוכרים המתגוררים לטענתה עד היום בדירה עם הליקויים והנזקים. בעניין זה אין אלא לשוב ולהפנות להלכה כי יש בכך להקים את החזקה, כי ככל שהיו עדים אלו מוזמנים לעדות, היו סותרים את טענות התובעת ולא תומכים בגרסתה ולפיכך לא זומנו להעיד. בנוסף לכל האמור, התובעת צירפה לתצהירה הצעות מחיר בלבד. הצעות מחיר, אינן בגדר חוות דעת מומחה, עורכהן לא זומנו להעיד וממילא גם הצעות המחיר אינן קבילות. למעלה מן הצורך אציין כי לא ניתן להסיק רק מהצעות המחיר שצורפו, כי המדובר בנזקים שנותרו בדירה ושלהם אחראים הנתבעים. כך לדוגמא, ומבלי לפגוע באי קבילות הצעת המחיר, הרי שמההצעה לפינוי אשפה - לא ניתן ללמוד על הימצאות אשפה בדירה נשוא התביעה. הגם תמוה מדוע אשפה ביתית מצריכה "הטמנה". גם בהצעות המחיר של טכנו מור הכוללות התייחסות לאביזרים לבית, אין משום ראיה לנזקים שהותירו הנתבעים בדירה ובנקל יכול כל אדם לפנות לספק ולבקש הצעת מחיר למוצרים ואביזרים שונים. דין דומה להצעות המחיר שצורפו ביחס למקרר ורהיטים כגון שולחן, מיטה, מזרונים ודלת. בנקל ניתן לקבל הצעות מחיר לרהיטים מהסוג הנ"ל, ובהעדר ראיה כי הנתבעים הזיקו או שברו רהיטים כנ"ל שהיו בדירה, אין לחייבם בעלותם. יצוין כי גם לא מצאתי בהסכם הרלוונטי אזכור למקרר שהיה בדירה. בתצהיר התובעת לא פורט האם הרהיטים נשוא הצעות המחיר נשברו, או נלקחו. בהעדר ראיות בעניין ומשצורפו הצעות מחיר שאינן קבילות ואשר כשלעצמן אינן מלמדות על קיום הנזקים, לא המציאה התובעת כל ראיה לנזקים הנטענים. 15. יחד עם זאת, ובעניין אחד וחלקי בלבד, מצאתי כי יש לקבל את התביעה והוא צביעת הדירה. הנתבע לא הכחיש בחקירתו כי בהתאם להסכם השכירות, היו אמורים הנתבעים עם סיום השכירות לצבוע את הדירה. למרות זאת ולמרות שהתובעת צירפה לתצהירה הצעת מחיר שהתייחסה, בין היתר גם לצביעת הדירה (הצעה מיום 22/3/11 עליה חתום אחד בשם "חיים"), לא טרחו הנתבעים להמציא כל ראיה כי הדירה נצבעה על ידם בטרם פונתה. הנתבע טען בחקירתו, כי תיקן וצבע את הדירה. ליקויים אמנם לא הוכחו ע"י התובעת ואולם ביחס לצביעה - מעת שהנתבע אישר כי היה אמור לצבוע את הדירה, היה עליו להמציא ראיות כי אכן ביצע את הצביעה. הנתבע לא הגיש תצהיר מטעם הצבעי ולא הזמין לעדות את אותו אדם שלטענתו, הביא כדי לצבוע את הדירה (עמ' 16 שורות 32-33 לפרוטוקול). הנתבע אף לא צירף כל ראיה אחרת כגון חשבוניות, המעידות על רכישת צבע, או אביזרי צביעה. כאמור, הצעת המחיר שצירפה התובעת אינה קבילה. לא ברור מי אותו חיים שחתום עליה והוא לא הובא להעיד כי אכן ביצע את הצביעה וקיבל את הסכום הנטען.בכל מקרה ההצעה כללה גם התייחסות לניקיון וכן לצביעת ארונות מטבח. לפיכך אין לקבלה כבסיס לקביעת עלות הצביעה, ועל דרך האומדנה בלבד, אני מעריכה את צביעת הדירה בסכום של 4,000₪ בלבד. 16. הטענה לחובות ארנונה ומים שהותירו הנתבעים, בסך 1,361 ₪ לא הוכחה. התובעת צירפה חשבון ארנונה לחודשים 11-12/10, כאשר כאמור שוכנעתי כי הדירה פונתה ע"י הנתבעים עוד ביום 10/12/10 ורק מחמת התנהלות התובעת לא נמסרו לה מפתחות הדירה באותו מועד. לפיכך, אין לחייב את הנתבעים בגין חיובים שלאחר מועד הפינוי. התובעת צירפה אמנם קבלה לתשלומי מים וביוב מיום 2/12/10 אלא ששם המשלם המופיע בה הינו "רקון בוזיה" (?!) ולא ניתן ללמוד ממנה על חובות, או תשלומים בהם נשאה התובעת במקומם של הנתבעים. הנתבעים לעומת זאת, צירפו לתצהירם אישור מחברת מילגם על תשלום מים וביוב עד תאריך 7/12/10 ולפיכך לא הוכיחה התובעת הוצאותיה הנטענות גם בעניין זה. 17. לאור כל האמור, אני מקבלת את התביעה באופן חלקי ומצומצם בלבד ומחייבת את הנתבעים 1,2 לשלם לתובעת סכום של 4,000 ₪ בלבד. בנוסף,אני מחייבת את הנתבעים 1,2 בהוצאות משפט (לרבות שכ"ט עו"ד),בסכום,אשר בנסיבות יעמוד על 2,000 ₪ בלבד. התביעה נגד נתבעים 3,4 נדחית והתובעת תישא בהוצאות נתבעים 3,4 בסכום של 2,000 ₪.מקרקעיןשכירות