בפני תביעת התובע, מר גד X, כנגד הנתבעת, עיריית תל-אביב-יפו, על סך של 32,700 ₪. טענות התובע פרושות ומפורטות בכתב התביעה, על נספחיו, בכתב התשובה לכתב ההגנה, ובעדותו של התובע בבית המשפט. לטענת התובע, חברה בבעלות אביו (להלן: "החברה") שכרה נכס בתל אביב בשנת 2002. התובע העביר למקום מכונות משחק מסוימות השייכות לו (להלן: "המכונות"). בין החברה לבין הנתבעת התגלע סכסוך בנוגע לסיווג הנכס לצרכי תשלום ארנונה. במרוצת הזמן צברה החברה חוב ארנונה לנתבעת. במסגרת הליכי גביית הארנונה ביקשה הנתבעת לעקל את המכונות. בתחילה העיקול לא יצא לפועל ולאחר מכן התובע שלח, באמצעות עורך דינו, מכתב לפיו המכונות שייכות לו והוא מבקש שלא לעקלן. לאחר כשנה, בשנת 2004, שבו המעקלים מטעם הנתבעת ולקחו את המכונות. לדברי התובע בשלב זה הוא פנה לעירייה בבקשה לקבל את המכונות לידיו, אך העירייה סירבה. בשנת 2007 המכונות נמכרו במסגרת הליכי העיקול, מבלי שהתובע עודכן. לטענת התובע, במהלך כל השנים מאז שהמכונות עוקלו הוא פנה לגורמים שונים בעירייה (מנהל אגף חיובי ארנונה, מר אלי מלאכי, מר גל פרויקט, עו"ד דוד ששון וגורמים נוספים) וניהל עמם מו"מ להחזרת המכונות, תוך שהגורמים השונים בעירייה מציגים בפניו מצג כאילו המכונות עדיין ברשות הנתבעת גם אחרי שהן כבר נמכרו. רק באוגוסט 2011, במסגרת ההליכים שמנהלת הנתבעת כנגד התובע, יודע התובע לראשונה כי המכונות נמכרו. עוד מוסיף וטוען התובע, כי החברה הנה חברה של אביו ולא "חברת קש" אשר בשליטתו שלו. כמו כן, טוען התובע, כי חשבון הארנונה הועבר על שמו לזמן קצר בלבד ומיד לאחר מכן הוחזר על שם החברה, ועל כן אין מקום לייחס לו חיובי ארנונה הקשורים לנכס וממילא אין לראות בעיקול המכונות כעיקול הנובע מחוב אישי שלו. לדברי התובע מדובר ב-5 מכונות, כששווייה של כל מכונה הנו כ-5000$. התובע טוען, כי הנתבעת התרשלה בהליכי העיקול של המכונות, בכך שלא התייחסה לבקשותיו והסבריו שהמכונות הנן שלו ולא של החברה ובכך שמכרה את המכונות במחיר מזערי מבלי ליידעו, בזמן שהוא מנהל מו"מ עם הנתבעת על החזרתן, והתרשלות זו גרמה לו לנזקים בשווי המכונות. טענות הנתבעת נפרשו בכתב ההגנה, על נספחיו, ובעדות נציגת התובעת, הגברת גלית סדי, ממחלקת הגבייה בנתבעת. לטענת הנתבעת, ראשית יש לדחות את התביעה מחמת התיישנות, שכן המכונות עוקלו בשנת 2004 והתביעה הוגשה רק בשנת 2012. לחילופין, טוענת הנתבעת, כי יש לדחות את התביעה מחמת שיהוי ומניעות, שכן התובע לא נקט בכל פעולה למניעת העיקול ומימושו בכל השנים משנת 2004, ובכך נתן לנתבעת לשנות את מצבה לרעה. לטענת הנתבעת, על הודעת העיקול נכתב כי ניתן לממש את העיקול בתוך 48 שעות מהתפיסה. כמו כן, הנתבעת מאשרת כי התובע פנה אליה בשנים 2003-2004 (טרם ביצוע העיקול) בבקשה להפסיק את הליכי העיקול כיוון שהמכונות שייכות לו, אך מוסיפה הנתבעת וטוענת כי השיבה לפנייה זו במכתב (שהוגש וסומן נ/1) וכתבה לתובע במכתב זה כי היא דוחה את טענותיו ביחס למכונות וכי היא מתכוונת להמשיך בהליכי העיקול באם לא ימציא אישורים נוספים בתוך זמן קצוב. התובע לא המציא האישורים ועל כן בוצע העיקול. יוער, כי התובע לא הכחיש שקיבל את המכתב האמור, אך טען שהוא לא ייחס לו משקל והמשיך לדבר על המכונות עם גורמים שונים בעירייה כאמור לעיל. לאחר מכתב זה, לטענת הנתבעת, התובע לא פנה עוד בעניין המכונות לאגף הגבייה, שהוא האגף הרלוונטי, ולא נקט בכל הליך משפטי למנוע את העיקול או את מימושו. לטענת הנתבעת, פניותיו של התובע לאגפים אחרים, ככל שהיו, אינם רלוונטיים כיוון שאלו אגפים שאינם מוסמכים לדון בעיקול המכונות ולקבל החלטות ביחס לעיקול זה. עם זאת, הנתבעת אישרה כי נושא המכונות עלה מפעם לפעם, במסגרת המו"מ בין הצדדים ביחס לחובות התובע, כדי לבחון מה עלה בגורלן. כמו כן, טוענת הנתבעת, כי התובע לא התנגד באופן כלשהו, עד להגשת התביעה הנדונה, לתפיסת המכונות או למימושן, כך ששתיקתו הקימה חזקה שהמכונות שייכות למחזיק בנכס והן ניתנות לעיקול. עוד טוענת הנתבעת, כי החל משנת 2006 נוצרו גם חובות ארנונה על שמו של התובע אישית, ועל כן, כיוון שמימוש העיקול נעשה בזמן שהיו חובות גם על שם התובע, הרי שלא הייתה מניעה לממש את העיקול גם אם המכונות הנן שלו. בנוסף, טוענת הנתבעת, החברה הנה חברת קש, אשר נשלטת למעשה על ידי התובע, ועל כן לא הייתה מניעה לעקל את המכונות אף אם הן שייכות לו. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בעדויות, במוצגים ובטיעוני הצדדים מצאתי כי דין התביעה להתקבל בחלקה. לא מצאתי כי יש לדחות את התביעה מחמת התיישנות, שכן אין מחלוקת, למעשה, כי נודע לתובע על מימוש העיקול ומכירת המכונות לראשונה רק בשנת 2011. כמו כן, לא מצאתי כי יש לדחות את התביעה מחמת שיהוי ומניעות, שכן לא ניתן לקבוע שהתובע לא נקט בכל פעולה למניעת העיקול ומימושו בכל השנים משנת 2004, ובכך נתן לנתבעת לשנות את מצבה לרעה. ראשית, אין חולק שהתובע פנה אל הנתבעת בכתב, באמצעות עורך דינו, בשנת 2003, טרם ביצוע העיקול, בבקשה להסיר את העיקול מהמכונות כיוון שהן שלו. שנית, התובע טען כי במשך כל השנים מאז העיקול פנה לגורמים שונים בעירייה ביחס למכונות וביקש לקבלן בחזרה ואיש מהם לא ציין בפניו שהמכונות עומדות להימכר או שהן נמכרו. הנתבעת לא שללה טענות אלו אלא רק טענה שהתובע פנה לגורמים הלא נכונים והלא מוסמכים בנתבעת. כמו כן, נציגת הנתבעת אישרה בעדותה שגם בשיחות עם אגף הגבייה נושא המכונות עלה מדי פעם כדי לדעת מה עלה בגורלן. על כן, לא ניתן לקבוע שהתובע לא נקט בכל פעולה כדי למנוע את העיקול או את מימושו ובכך נוצרו שיהוי ומניעות המצדיקים את דחיית התביעה. על רקע זה, גם לא ניתן לקבוע ששתיקתו של התובע יצרה חזקה לפיה המכונות שייכות לעסק ממנו עוקלו המכונות. באשר לטענה כי החל משנת 2006 נוצרו גם חובות ארנונה על שמו של התובע אישית, ועל כן לא הייתה מניעה לממש את העיקול גם אם המכונות הנן שלו - מצאתי שגם דינה של טענה זו להידחות. הנתבעת אישרה כי לא שינתה את פרטי העיקול על שמו של התובע ולא ייחסה את העיקול הנדון לחובות שלו, וברי כי לא ניתן לעשות כן בדיעבד בכתב ההגנה. באשר לטענה כי החברה הנה חברת קש, אשר נשלטת למעשה על ידי התובע, ועל כן לא הייתה מניעה לעקל את המכונות אף אם הן שייכות לו - מצאתי כי גם דינה של טענה זו להידחות. אין חולק כי החברה שייכת לאביו של התובע. התובע טען כי אביו הוא הבעלים והמנהל בפועל של החברה והנתבעת לא הציגה כל ראיה או קביעה של גורם מוסמך כלשהו השוללים זאת. בנוסף, התובע הסביר כי המניעים שמייחסת הנתבעת לשימוש בחברה כחברת קש על ידו, לאו מניעים הם, שכן גם הוא זכאי להקלות והטבות ארנונה בדומה לאביו. על כן, יש לבחון האם הוכיח התובע רשלנות מצד הנתבעת בהליכי העיקול ובהליכי מימוש העיקול של המכונות. לאחר שבחנתי את הטענות ואת הראיות מצאתי כי יש מקום לדחות את מרבית טענותיו של התובע בנוגע לרשלנות הנתבעת. ראשית, הוכח כי העיקול הוצא כדין, בהיות המכונות מצויות בתוך הנכס שבחזקת החברה. שנית, כבר במסגרת ביצוע העיקול הובהר לתובע כי ניתן לממש את העיקול בתוך 48 שעות. שלישית, לא ניתן לומר, כטענת התובע, כי הנתבעת לא התייחסה לבקשותיו ולהסבריו בנוגע למכונות. למעשה, מנ/1 עולה כי הנתבעת התייחסה בהחלט לטענות אלו של התובע וכתבה לתובע כי היא דוחה את טענותיו ביחס למכונות וכי היא מתכוונת להמשיך בהליכי העיקול באם לא ימציא אישורים נוספים בתוך זמן קצוב. התובע לא המציא האישורים ועל כן בוצע העיקול. התובע לא הכחיש שקיבל את המכתב האמור, אך טען שהוא לא ייחס לו משקל והמשיך לדבר על המכונות עם גורמים שונים בעירייה. דא עקא, שגורמים אלו לא היו הגורמים המוסמכים בכל הנוגע להליכי העיקול. כמו כן, התובע לא נקט בכל הליך משפטי למנוע את העיקול או את מימושו. מכאן, שיש לדחות את מרבית טענותיו של התובע ביחס לרשלנות הנתבעת, שכן הנתבעת פעלה, מרבית הזמן, באופן סביר וראוי. על כן, את עיקר הטענות על התובע להפנות לעצמו, בכך שהתעלם ממכתב הנתבעת נ/1 ובמקום להציג את המסמכים שנתבקשו, לפנות בצורה רשמית לגורמים המוסמכים (אגף הגבייה) ו/או לנקוט בהליכים המשפטיים הנדרשים, בחר הוא להסתפק בשיחות עם גורמים לא מוסמכים בנתבעת. מהתנהלותו של התובע ברור כי הוא היה מודע היטב לכללים ולהליכים הרלוונטיים הנדרשים והוא אף נעזר בשירותיו של עורך דין ועל כן, עיקר המחדל שגרם לעיקר הנזק רובץ על כתפיו של התובע עצמו. חרף האמור, אינני יכול שלא לקבוע, כי חלק מהתנהלותה של הנתבעת בפרשה זו הייתה רשלנית. הנתבעת ידעה על טענותיו של התובע ביחס למכונות. גם אם הנתבע לא פנה בצורה רשמית לגורמים המוסמכים, הרי שהוא פנה לגורמים בכירים אחרים בנתבעת ואלו לא טרחו לעדכן אותו כי הם אינם מוסמכים לדון איתו בנושא ולהפנותו לגורמים המוסמכים או להליכים משפטיים המתאימים, אלא הם המשיכו לנהל איתו שיחות ומו"מ, תוך יצירת מצג כאילו מדובר בנושא שבתחום סמכותם, כאשר במקביל, במרוצת הזמן, הושלם הליך מימוש העיקול מבלי שהתובע יודע על כך ותוך שהוא מניח שהמצב עדיין הפיך ופתיר. באלו אני מוצא משום רשלנות מסוימת מצד הנתבעת. באם התובע שוחח עם גורמים בלתי מוסמכים וניהל איתם מו"מ גם ביחס למכונות, הרי שהיה עליהם להבהיר לו שהם אינם מוסמכים לכך, שייתכן שהליכי העיקול ממשיכים במקביל לניהול השיחות עמם ושאף ייתכן שהעיקול ימומש והמכונות ימכרו. מחדל זה הנו בגדר סטייה מסטנדרט ההתנהגות הסביר המצופה מעובדיה הבכירים של הנתבעת והוא תרם, במידה מסוימת, לנזק שנגרם לתובע ממכירת המכונות במחיר מזערי. אשר על כן, אני קובע כי הנתבעת אחראית ל-10% מהנזקים שנגרמו לתובע. לפיכך, אני קובע כי על הנתבעת לשלם לתובע סך של 3,270 ₪, וזאת בתוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין על ידי הנתבעת, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד ליום התשלום המלא בפועל. כמו כן, אני קובע כי על הנתבעת לשלם לתובע הוצאות משפט בסך של 400 ₪, וזאת בתוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין על ידי הנתבעת, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד ליום התשלום המלא בפועל. רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 ימים. ארנונה