בפניי תביעה שעילתה בהסכם שכירות שנכרת בין הצדדים ביום 15/3/10. אין חולק כי בין הצדדים נערך ונחתם הסכם שכירות ולפיו שכרה הנתבעת את הנכס המושכר מאת התובעת למשך שנה אחת, וזאת מיום 12/4/10 ועד 12/4/11. לשיטת התובעת הנתבעת הפרה את הסכם השכירות כאשר נמנעה מלשלם את דמי השכירות לחודשים 11-12/2010 ולחודשים 1/11', ו- 3-4/11. בנוסף טענה התובעת כי הנתבעת לא שילמה את חשבונות החשמל לחודשים נוב' 2010 - אפריל 2011, וכי הנתבעת לא פינתה את הנכס במועד, ולמעשה זה פונה רק בחלוף כחודש ימים מתום תקופת השכירות, כך שיש לחייבה בחיובי שכה"ד והוצאות החשמל לתקופה הנוספת, נוסף על האמור מעלה. הנתבעת טענה כי בין הצדדים הוסכם על שכירות לטווח ארוך לאור מצבה הרפואי של הנתבעת, והתובעת הבטיחה לה לשיטתה באותה שיחה כי אין בכוונתה לעזוב את אזור מגוריה, ועל כן אינה מקשה להתחייב למספר שנים. לטענת הנתבעת באופן מפתיע, ולאחר מספר חודשי שכירות בודדים בלבד, הודיעה לה התובעת על כוונתה למכור את הנכס ועל כוונתה לסיים את תקופת השכירות לפני הזמן. לשיטתה, התובעת התנצלה על ההחלטה המפתיעה, והבטיחה לפצותה בדרך של ויתור על שכ"ד למשך חודשיים ימים. עוד טענה הנתבעת כי בהתאם לבקשתה של התובעת פינתה את הנכס במועד המוסכם, על אף הקושי הרב שהדבר גרם לה, ואין ממש בטענה כי פינתה את הנכס באיחור כלשהו. הנתבעת הדגישה כי ההיפך הוא הנכון - ופינוי הנכס במועד בו פונה נעשה לבקשת התובעת ובניגוד להסכמת הצדדים לקיומו של הסכם שכירות ארוך טווח. אשר לתשלומי שכה"ד טענה הנתבעת כי שלמה את כל התשלומים במועדם, ואולם לא עמדה על קבלת קבלות לידיה מתוך אמון בתובעת. הצדדים העידו בפניי, ולאחר ששמעתי את עדויותיהם אני רואה לנכון להעדיף את גירסת התובעת על פני גרסת הנתבעת ואבהיר: בין הצדדים נערך הסכם שכירות בכתב. במסגרת הסכם זה נקבעה תקופת השכירות והועמדה על שנה אחת בלבד. בעלות הדין חתמו על ההסכם כלשונו, וכפי שהושלם בכתב יד, ועובדה זו אינה עומדת במחלוקת. בהתאמה, ובהתאם להלכה הקובעת כי אדם מוחזק כמי שקרא את המסמך עליו חתם והתכוון למשמעות המשפטית הנובעת ממנו, הרי שיש לראות את הצדדים כמי שהסכימו כי תקופת השכירות תהא שנה אחת בלבד. אין חולק, כך עולה מהעדויות, כי הנתבעת ביקשה לשכור את הנכס למספר שנים, ואולם במבחן התוצאה, חתמה והסכימה הנתבעת לחתימה על הסכם שכירות לשנה אחת בלבד, על אף רצונה האחר. הנתבעת גרסה לעניין תשלומי שכה"ד כי שילמה את כל התשלומים במועדם, וכי בתחילת תקופת השכירות שילמה באמצעות שיקים ממעסיקה הקודם, ואולם לאחר שחדלה מעבודה שם, החלה לשלם במזומן. לשיטתה בחלק מהחודשים משכה את הכספים מהבנק, ובחלק אחר לקחה הלוואות מחברה לצורך ביצוע התשלום. הנתבעת לא הביאה את החברה לעדות כאן ואף לא תדפיסים מהבנק להראות כי ביצעה משיכות כספים כאמור. בהמשך טענה כי שילמה את דמי השכירות ביחס לכל התקופה, וכאשר עומתה עם טענתה כי התובעת ויתרה על חלק מתשלומי שכה"ד תיקנה את גרסתה וטענה כי לא שילמה את שכה"ד בחודשיים האחרונים. ביחס לתשלומי החשמל טענה הנתבעת כי התובעת ויתרה לה על התשלומים האמורים, בשים לב לכך שלשתי יחידות הדיוור היה מונה משותף, וחלקה של הנתבעת בתשלומים על פי הצריכה בפועל היה נמוך בצורה משמעותית. הנתבעת לא יכולה היתה להציג אסמכתאות בנוגע לויתורה של התובעת על חיוב זה, וזאת על אף האמור בהסכם השכירות לפיו התחייבה לשאת בחיובי החשמל ביחס ליחידת הדיור בה התגוררה. אשר למועד היציאה מהנכס, טענה הנתבעת כי עזבה במועד הנקוב בהסכם השכירות. הנתבעת הציגה אסמכתאות מהם עולה כי חתמה על הסכם שכירות אחר ביחס לחודשים מאי 2011 ואילך, והמעידים לכאורה על ביצוע תשלום ע"ח שכ"ד לנכס אחר ולסילוק חיובי ארנונה ביחס לנכס האחר - מחודש מאי ואילך, ולא נמצאה כל עדות לכך שהנכס אמנם פונה על ידה כבר בחודש אפריל, כטענתה. הנתבעת טענה כי כאשר פינתה את הנכס לא עברה להתגורר בנכס המושכר האחר, כי אם בבית אמה, עד לתחילת תקופת השכירות ביחס לנכס הנוסף, ואולם האם לא הובאה לעדות וכך אף לא אחד מבין שלל חבריה ומכריה, אשר לטענתה יכולים היו להעיד על כך. בסה"כ מצאתי כי גרסתה של הנתבעת אינה ראויה לאמון, וכי יש להעדיף את גרסת התובעת, אשר הותירה רושם מהימן ועדותה נמצאה סבירה והגיונית, סדורה ומתיישבת עם השכל הישר. למעשה, מצאתי כי הראיות אשר הובאו מטעם הנתבעת תומכות בגרסת התובעת בנוגע לאיחור בפינוי, והסבריה של הנתבעת בנוגע לאופן ביצוע תשלומי שכה"ד ובנוגע לעצם ביצועם, בלתי הגיוניים ובלתי עקביים. מכל האמור, אני רואה לנכון להעדיף את גרסתה העובדתית של התובעת, ולקבוע ממצאי פסה"ד על עדותה. בהתאמה, אני קובעת כי הנתבעת הפרה את הסכם השכירות, לא שילמה חיובי החשמל המפורטים לעיל, ו/או את חיובי שכה"ד כפי שפורטו בפתח פסה"ד ולא פינתה את המושכר במועד הנקוב בהסכם השכירות. התובעת לא הוכיחה את שיעור חיובי החשמל שהיה מקום להשית על הנתבעת, ו/או את נתוני המונים לצורך ביצוע התחשיב, ועל כן אני קובעת כי זו לא הוכיחה רכיב זה בתביעתה. בהתאמה, לא מצאתי כי באפשרותי לפסוק לתובעת פיצוי בגין רכיב זה, ואולם בשל אי תשלום שכה"ד במהלך תקופת השכירות ולאחריה, אני פוסקת לתובעת את הסכום הנתבע - 11,500 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה - 9/7/12 ועד יום התשלום בפועל. נוסף על סכום זה ביקשה התובעת לחייב את הנתבעת בתשלום בגין עוגמת נפש, הפסד בגין עיכוב במכירת הנכס וריבית עבור פיגורים, ואולם לא מצאתי לנכון לפסוק פיצויים בגין רכיבים אלו, ואבהיר - התובעת לא הוכיחה כי נעשו על ידה נסיונות למכור את הנכס בתום תקופת השכירות אשר כשלו, לא הראתה כי שווי הנכס השתנה, ככל שהשתנה בשל האיחור בפינוי לרעתה, ולא הראתה מהי עגמת הנפש שנגרמה לה, ככל שאמנם נגרמה לשיטתה. אשר לריבית על פיגורי התשלומים של הנתבעת - בעניין זה היה על התובעת לערוך תחשיב בגין פיגורים אלו, וכזה לא נערך. מכל האמור, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת את הסך של 11,500 ₪ בגין שכה"ד שלא שולם במהלך תקופת השכירות ולאחריה עד לפינוי הנכס באיחור, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד יום התשלום בפועל. כן אני מחייבת את הנתבעת בתשלום הוצאות התובעת בגין ההליכים כאן בסך כולל של 750 ₪, כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד יום התשלום בפועל. שכירותחשמל