התובעת הגישה תביעה על סך 6,076 ₪ כנגד הנתבעת (להלן: "אל-על").   תמצית טענות התובעת: א. התובעת התקשרה עם הנתבעת בהסכם התקשרות שבוצע באמצעות 4 כרטיסי טיסה עבורה ועבור בני משפחתה ליום 13/09/01 על פיו התחייבה אל על להטיסם בטיסה ישירה מתל-אביב למיאמי, ארה"ב, ללא נחיתות ביניים.   ב. התובעת טוענת שיומיים לפני המועד הקבוע לטיסה התקשר אליה משרד הנסיעות והודיע לה כי הטיסה נדחתה ליום ו' ה- 14/09/01.   ג. התובעת ובני משפחתה הגיעו בתאריך 14/09/01 לשדה התעופה, ובהגיעם לדלפק אל-על לצורך כרטוס וקבלת כרטיסי עליה למטוס, גילתה כי מקבלים כרטיסי עליה לניו-יורק בלבד, ללא כרטיסי עליה לטיסת המשך מניו-יורק למיאמי על אף ששילמו תמורת טיסה מתל-אביב למיאמי. ד. התובעת טוענת, כי לאחר בירור אינפורמציה מדוייקת אודות המשך מסלול הטיסה למיאמי, הבטיח לה מנהל הנתבעת מר חיים זילברברג כי בשדה התעופה בניו-יורק ימתין להם נציג של אל-על אשר ידאג לה ולמשפחתה לטיסת המשך למיאמי, או לחילופין יסדיר להם לינת לילה בקרבת מקום לצורך המתנה לטיסת המשך שתסדיר להם חברת אל-על למחרת בבוקר.   ה. התובעת טוענת, כי בליל יום ו' 14/09/01 בשעה 21:30 שעון ניו-יורק נחתו בניו-יורק אך להפתעתם בדלפקי אל-על לא היה כל נציג של אל-על בשעה 03:30 בבוקר לאחר טיסה של יותר מ- 10 שעות ושהייה ארוכה ומתישה בשדה התעופה ולאחר שכל ניסיונות המשפחה ליצור קשר עם נציג אל-על בניו-יורק עלו בתוהו, ניגשה התובעת בחוסר ברירה לנציג חברת התעופה דלתא ורכשה כרטיסי טיסה למיאמי במחיר של 939 דולר.   ו. התובעת טוענת כי לאחר שובה לארץ ולאחר פניות רבות לנתבעת דרשה החזר מלוא מחיר כרטיסי הטיסה מניו-יורק למיאמי בסך 939 דולר וכן פיצוי בגין הסבל ועגמת הנפש אשר נגרמה למשפחה.   במכתב תשובה לדרישתה מיום 18/12/01, הביעה אל-על סירוב לדרישת התובעת וציינה במכתבה כדלקמן: "כל הנוסעים אשר יצאו מתל-אביב על אותה טיסה, ידעו מראש, כי בארצות הברית נסגר המרחב האווירי - סגור לטיסות פנימיות וכי מועד פתיחתם בלתי ידוע, מכך מובן שאף אתם ידעתם מראש שאינכם ממשיכים למיאמי כמתוכנן".   במכתב נוסף של אל-על מיום 30/12/01 לתובעת נכתב כי הוחלט על ידי אל-על כדלקמן: "לפנים משורת הדין, החלטנו להחזיר לכם את ההפרש שבין מחיר כרטיסי הטיסה לניו-יורק לבין מחיר כרטיס טיסה למיאמי דהיינו 60$ X 4 = 240 $".   ז. התובעת טוענת, כי בנסיבות המפורטות בכתב-התביעה, היא זכאית לקבל את מלוא עלות הטיסה הפנימית מניו-יורק למיאמי, דהיינו 939 $. בנוסף, לחייב את הנתבעת בסך 3,000 ₪ כפיצוי בגין טרחה, זאת לאחר קיזוז הסכום שהוחזר לתובעת בסך 240 $.   ח. התובעת טוענת, כי היא זכאית להחזר מלוא עלות הטיסה הפנימית כתוצאה מכישלון הנתבעת להסדיר לה ולבני משפחתה טיסת המשך למיאמי כפועל יוצא מחוסר השירות והפרת הבטחתה שניתנה על ידי מנהל אל-על מר חיים זילברברג.   תמצית טענות אל-על: א. הנתבעת טענה, כי כל נוסעי הטיסה, לרבות התובעת ידעו מראש, כי המרחב האווירי בארצות הברית סגור לטיסות פנימיות וכי מועד פתיחתן אינו ידוע ולפיכך הטיסה תנחת בניו-יורק בהתאם להתפתחויות (מתן אישור בתוככי ארה"ב) תוסדרנה טיסות המשך משקיבלו הנוסעים ולרבות התובעת את האינפורמציה הנ"ל היתה בידה הברירה או לטוס עד ניו-יורק, תוך לקיחת אפשרות שתיאלץ להמתין בניו-יורק לטיסת המשך או לחילופין לשנות את מועד טיסתה עד לפתיחת המרחב האווירי בארה"ב.   ב. הנתבעת טוענת, כי התובעת אשר יעדה הסופי היה מיאמי בחרה לטוס חלק מהנתיב עד לניו-יורק וזאת על אף האינפורמציה שסופקה על ידי נציגיה בדבר חוסר הוודאות ששרר בכל הקשור לפתיחת המרחב האווירי לטיסות פנימיות בארה"ב עקב אסון התאומים ומשעשתה כן, אין לה להלין אלא על עצמה.   ג. הנתבעת מציינת, כי כל נוסעי הטיסה, לרבות התובעת, קיבלו כרטיסי עליה למטוס כשהיעד ניו-יורק מתנוסס עליהם, שהרי זה היה היעד של הטיסה בפועל. טענת התובעת לפיה לא נאמר לה דבר על השינוי ביעד הטיסה עקב סגירת המרחבים האוויריים בארה"ב הנה תמוהה ומופרכת וחסרת כל הגיון.   ד. הנתבעת טוענת, כי מבירור עם מר זילברברג עלה כי לא הבטיח לאף אחד מנוסעי הטיסה, לרבות התובעת כי נציגי אל-על ידאגו לנוסעים לטיסות המשך או לחילופין ללינת לילה במקרה בו יאלצו להמתין. מר זילברברג הסביר לנוסעי הטיסה כי המרחב האווירי בארה"ב סגור וכי מועד פתיחתו איננו ברור.   ה. הנתבעת טוענת, כי נאמר לנוסעים שהחליטו לטוס, על אף חוסר הוודאות, כי בהגיעם לניו-יורק נציג אל-על יקבלם ויתדרך את אלה שמחכים לטיסות המשך. אולם בעטיו של הלחץ הגדול בתחנת אל-על בניו-יורק נציגה לא יכול היה להגיע לשדה התעופה בניו-יורק.   הנתבעת טוענת, כי גם אם נציג הנתבעת היה במקום הוא לא יכול היה למנוע את המתנת הנוסעים לטיסת המשך כי אישור המראה בתוך ארה"ב ניתן לאל-על רק ב- 20/09/01.   ו. הנתבעת טוענת, כי עקב אסון מגדלי התאומים בניו-יורק ביום 11/09/01 נסגר המרחב האווירי של ארה"ב וטיסות רבות בוטלו. נסיבות קשות נוצרו בעולם התעופה בכלל, לרבות באל-על במהלך הימים שלאחר אסון התאומים, הגבולות (היבשתיים והאוויריים) נפתחו ונסגרו לסירוגין ובהנחיות שניתנו לגבי אישור לוח הטיסות של אל-על משלטונות התעופה בארה"ב סותרות - כתוצאה מכך טוענת הנתבעת כי נגרם מצב של "סיכול" כמשמעו בסעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א - 1970 (להלן: "חוק התרופות") אי ביצוע החוזה במצב מסוג זה, אינו נחשב כהפרת חוזה ולכן אינו מזכה את הנפגע בפיצוי כלשהו. לעניין זה, מפנה הנתבעת לפס"ד ת.ק. 14182/02 שגב עמית נ' אל-על. שם נקבע על ידי כב' השופטת אביגיל כהן כי : "אין ספק בכך שאסון מגדלי התאומים בניו-יורק אשר גרם לסגירת המרחב האווירי ולשיבוש חמור בכל מע' התעופה בעולם, הוא גורם "מסכל" כמשמעו בסעיף 18 לחוק החוזים ועל כן ביטול הטיסה באותו מועד, איננה בבחינת הפרת חוזה על ידי אל-על".   ז. הנתבעת טענה בנוסף, כי אף במסגרת ההשבה הקמה במקרי סיכול, יש להתחשב בעובדה שהתובעת הגיעה לניו-יורק במקום למיאמי וכי ההפרש בין כרטיס טיסה לניו-יורק לבין כרטיס טיסה למיאמי עומד על כ- 60 $ בלבד ומשהחזירה הנתבעת לתובעת סך של 240 $ עבור ארבעת הכרטיסים מילאה הנתבעת את חובת ההשבה במלואה כלפי התובעת.   ח. הנתבעת טוענת, כי באם נגרם נזק כלשהו לתובעת הרי נזק זה לא נגרם בשל פעולותיה או מחדליה וכי קיימה את החוזה בינה לבין התובעת בכך שהובילה אותה עד ניו-יורק ועל כן, אין לחייבה בהוצאות שנגרמו לתובעת בשל הנסיבות הקשות וסיכול החוזה שנגרם. לאחר שבחנתי את הראיות המצויות בתיק ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה לפיה יש לדחות את התביעה מהנימוקים הבאים:   אין ספק בכך שאסון התאומים גרם לסגירת המרחב האווירי בארה"ב וגרם לשיבוש חמור בכל מערכת התעופה בעולם, אירוע כאמור הוא בבחינת גורם "מסכל" כמשמעו בסעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א -1970.   הנתבעת לא התחייבה להטיס את נוסעיה בטיסות המשך בתוך ארה"ב היות ולא ניתן לה אישור מסוג זה במועדים ובנסיבות הרלוונטיים. אי לכך, הנתבעת לא הפרה את החוזה ברשלנותה, אלא הסיכול שעמד בפניה הוא שגרם לביטולו החלקי של החוזה.   יחד עם זאת, הנתבעת לפנים משורת הדין, שילמה לתובעת סך של 240 $ בגין הפרש בין מחירי הטיסה מניו-יורק למיאמי.   נטל ההוכחה הוא על התובע. התובעת לא הרימה את הנטל ולא הוכיחה את טענתה כי מנהל אל-על מר חיים זילברברג הבטיח לה המשך טיסה למיאמי או לחילופין הסדר לינה עד למימוש היעד למיאמי.   התובעת לא ביקשה לזמן לעדות את מר זילברברג או כל גורם אחר, אשר יכול לתמוך בטענותיה.   משלא הביאה התובעת עדים או עדויות, אשר יתמכו בטענותיה העובדתיות, הרי שלא הוכיחה את טענתה אשר סותרת את הכתוב על כרטיס העליה למטוס בו צויין מפורשות כי יעד הטיסה הנו: ניו-יורק. בנוסף, התובעת לא זימנה לעדות את מירי ארד נציגת פניות לקוחות באל-על החתומה על מכתב התשובה שצורף לכתב התביעה, כדי לבסס את טענתה בדבר ההבטחה שניתנה לה על ידי מר זילברברג, כנטען בכתב התביעה.   התובעת טענה כי נציגי חברת דלתא הסבירו לה כי אילו היו ברשותה כרטיסי הטיסה למטוס מניו-יורק למיאמי ניתן היה לסדר עבורה טיסה חלופית בחברתם, ללא תשלום. ברם, כרטיסי הטיסה למיאמי נלקחו ממנה על ידי הנתבעת בשדה התעופה בן-גוריון. גם טענה זו, לא הוכחה.     סוף דבר: משלא עמדה התובעת בנטל ההוכחה המוטל עליה הרי שיש לדחות את התביעה.   בנסיבות הענין ללא צו להוצאות. תביעות נגד חברות תעופהתעופהפיצויים